סיפור לשבת: ושמא תאמר שאתה מחסר? אין אתה אלא משתכר

תדהמה בקרב המתפללים. בדממה ששררה בבית הכנסת בתפילת שמונה-עשרה נשמע בקול רם וברור משפט לא יפה בעליל - שכלל ניבול פה - מפיו של אחד הילדים, בנו של אחד מחברי הקהילה.

המתפללים בבית הכנסת העתיק בתוניס לא עשו דין לעצמם, ולא טרחו להוכיח את האב המסכן שגם כך חש שלא בנח. הם פנו אל רב הקהילה הגאון רבי מכלוף עידן זצוק"ל וגילו את אזנו במאורע שאירע. מחובתו כרב הקהילה לדאוג שמקרים מעין אלו לא יישנו.

רבי מכלוף קרא לאבי הילד בצנעה והוכיחו בדברים קשים. בצנעה - בכדי שלא יתבייש, אך לא חסך ממנו את שבט פיו. בסיכום הדברים הודיע לו שעליו לשלם לוועד בית הכנסת קנס, סכום עצום של 1,000 פרנקים!

האב הנדהם פצה את פיו לראשונה: "רבנו, מדוע סכום כה גדול? בסך הכל פלט הילד משפט לא יפה". רבי מכלוף מצא כעת את שעת הכושר להסביר לו את דברי חז"ל (סוף מסכת סוכה בתלמוד הבבלי): "שותא דינוקא בשוקא – או דאבוה או דאימיה [=פטפוטיו של ילד קטן ברחוב – בהכרח ששמעם או מאביו או מאמו]. "אם בביתך למד הילד את המילים הללו – מחובתך לשאת בקנס!" פסק הגאון והאב קיבל את דבריו בבושת פנים.

אך רבי מכלוף הוסיף הוראה: "גש לגבאי בית הכנסת עם הסכום הנ"ל ודרוש קבלה על הסכום", הורה לאב. וכך נעשה.

משגדל הילד ונעשה בחור בן י"ח שנה קרא לו האב אליו, הוא הזכיר לו את כל המאורע, והוציא מכיסו קבלה ישנה. "את הקבלה הזו תישא עימך, היא תשמש לך מזכרת קודש כיצד יש לדבר", אמר האב הנרגש לבנו בהרגישו שכעת הוא משלים את המוטל עליו בחינוך בנו לטהרת הדיבור. "קח אותה עימך לכל מקום כסגולה, ובאם חלילה תיתקל ביום מן הימים ביהודים המדברים בצורה שאינה נאותה – הראה להם את הקבלה וספר להם את הסיפור".

מאז ליוותה הקבלה את הילד שגדל והיה לאיש בעמיו.

לפרנסתו עסק נשוא סיפורנו בהובלת סחורות במשאית. כאשר באחד הימים הוא עובר במעבר הגבול ובמשאיתו שהתה סחורה שלא שולם עליה מכס כנדרש. אם היו תופסים את הסחורה הזו – היה הנהג זה שאמור לשאת בחלקו הגדול של העונש בשל ההברחה.

השוטר במעבר הגבול היה עקשן: הוא רוצה לראות קבלה.

הנהג עשה עצמו כמחפש, משך דקות ארוכות חיטט במסמכי הנהיגה שלו, בתעודת הזהות ואף ברשימת הקניות ששכנה בכיסו. כאשר הבין שאין לו מה להפסיד שלף מארנקו את הקבלה הישנה והממורטת שהעניק הגבאי לאביו לפני למעלה מ-30 שנה על סך 1000 פרנק והציגה בפני השוטר.

השוטר הערבי היה בור ועם הארץ, אנאלפבית אמיתי שבוש להודות בכך שאינו יודע קרוא וכתוב. הוא הציץ בקבלה שהוגה בפניו כמתעמק בה. בסיכומו של מבט מעמיק שהעמיד בסכנה את פעימות לבו של הנהג, הסתפק בהגיית הספרות שהציגו את המספר 1000 ואת הסמל של מטבע הפרנק, ושחררו לשלום.

* * *

כך מסיים המדרש תנחומא בפרשתנו העוסקת רובה ככולה בדיני הצרעת שבאה כתוצאה מדיבורים אסורים: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יד), "ושמא תאמר שאתה מחסר [=מפסיד]? אין אתה אלא משׂתכר [=מרוויח].