השפע שלנו מחכה רק לדבר אחד – שנבקש

לאחר שאלוקים גזר על משה שלא ייכנס לארץ ישראל, משה התחנן שוב ושוב, עד שאמר לו הבורא – "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג', כ"ו). אם משה היה מתפלל תפילה אחת נוספת, אלוקים היה נענה לבקשתו, משום שלתפילה אמתית מעומק הלב יש כוח לשנות את הגזירה.  

בהפטרה לפרשה זו, הפטרת "נחמו" המפורסמת, מופיע הפסוק הבא: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ', י"ב). ישעיהו מדבר על כך שבורא עולם ברא את עולמו בשיקול גדול ובמידה מדויקת. כל חלקיק ממרכיבי היקום מדוד, מדויק ומדוקדק. לא חסר שום דבר ואין שום דבר מיותר. "מי מדד בשעלו מים" – האם יש בעולם כולו מי שיודע את המידה המדויקת של כל המים המצויים ביקום, חוץ מבורא עולם? (המילה "שעלו" פירושה אגרופו או צעדיו, שני ביטויים לאופני מדידה). "ושמים בזרת תיכן" – ומי כמוהו יודע את מידת השמים המדויקת, כאילו הוא מדד אותם בזרת (זרת – שם של מידה). "וכל בשליש עפר הארץ" – ומי כמוהו יודע את מידת עפר הארץ כאילו מדדם בשליש (שליש – כלי מדידה). "ושקל בפלס הרים" – מי כמוהו יודע את משקלם של ההרים והגבעות כאילו שקלו אותם בפלס ובמאזניים.

ישעיהו מביא את הדוגמאות הללו כדי לעודד את עם ישראל על הגאולה ואומר להם, אצל בורא עולם הכל מדוקדק ומחושב, והגאולה תבוא בדיוק בזמן הנכון והמתאים.

לאור הידיעה שכל בריאת העולם הינה שקולה ומדודה, נבין טוב יותר את שאלתו של ספר המבי"ט. הרי כל גרגר חול נמדד, וודאי שגם כל צרכי האדם. יודעים אנו שעיקר מצוות התפילה היא גם על הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם הנצרכים עבור עצם קיומו, כמו תפילה על חיים, בריאות, פרנסה וכדומה. למה אדם צריך להתפלל עבור צרכיו הבסיסיים? מדוע הוא שונה מכל בריאה דוממת שנבראה עם כל התנאים הנצרכים עבור קיומה?

המבי"ט עונה כך: התפילה לא גורמת לאדם המתפלל שהוא יקבל מן השמים חלק חדש שמעולם לא נגזר עליו לקבל אותו. ההיפך הוא הנכון. החלק שנגזר על האדם מן השמים, והוא חלקו שנגזר עליו עם לידתו, את אותו חלק הוא לא יקבל ללא תפילה.

אולם כאן יש חילוק בין שני סוגי מתפללים - אדם שלם ואדם לא שלם. אדם שלא הגיע לשלימות, הסיבה שהוא עלול לא לקבל את מה שנגזר עליו עם לידתו, הם מעשיו הלא טובים אשר מונעים ממנו מלקבל את הטובה. החטאים והעוונות יוצרים מעין מחיצה וחציצה בין האדם לבין השפע המוכן לו. התפילה שאותו אדם מתפלל, מסלקת את אותן מחיצות ופותחת לפניו את הדלת לקבל את מה שמגיע לו. אם כן, גם האדם נברא עם כל התנאים הנצרכים עבור קיומו, כמובן כפי הרצון האלוקי שדעת אדם אינה מסוגלת להבינו, אולם מעשיו השליליים של האדם עלולים ליצור מעין מחסום שחוסם את אותו שפע אלוקי, והתפילה מסלקת את אותו מחסום.

התפילה גורמת למשהו נוסף. יתכן שאדם יצא לאוויר העולם בצורה שבה לא נגזר עליו לקבל ברכה מסוימת, אולם על ידי התפילה הוא משנה את עיקר צורתו הפנימית. התפילה בכוחה לשנות את המהות של האדם. הוא הופך לאדם מאמין יותר, בוטח יותר וקרוב לאלוקים יותר. כשהמהות של האדם משתנית, גם הצרכים שלו משתנים בהתאם, ויתכן שבמצבו "החדש" הוא יזכה לברכות רבות מן השמים.     

ביחס לאדם השלם, לתפילה יש מטרה נוספת. הקדוש ברוך הוא גזר בטבע, שגם מה שמגיע לצדיקים ונקבע עבורם עם לידתם, לא יגיע אליהם ללא תפילה. מדוע? "מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות סד). מובן שקשה להבין את כוונת הדברים, שהרי אין אנו יכולים לייחס כוחות אנושיים לבורא עולם, אולם כך כותב התלמוד. התפילה גורמת לקשר בין אדם לבוראו, והשם יתברך רוצה את זה, והוא מתאווה ומצפה לשמוע את תפילותיהם של בניו אהוביו.

דוגמא לכוחה של התפילה אצל האדם השלם, יכולים אנו לראות בתפילתו של משה רבנו אצלנו בפרשה: "אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג', כ"ה). משה ביקש שני דברים: א. "אעברה נא" – לעבור את הירדן. ב. "ואראה את הארץ" – לראות את הארץ. על הבקשה הראשונה הבורא ענה לו: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". אולם הבורא נעתר לבקשתו השנייה, ואמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". משה זכה לראות את הארץ רק בגלל שהוא ביקש. גם משה, עם כל מעשיו הטובים, לא היה זוכה לראות את הארץ אם הוא לא היה מבקש ומתפלל (רש"י ברכות לב ע"ב, ומהרש"א שם).

מדהים הדבר.

מי יודע כמה שפע של ברכה מוכן עבורנו באוצרותיו של הבורא, והוא ממתין רק לדבר אחד – שנבקש.