הרבנית ימימה מזרחי: מתנת החיים

כמעט שכחנו שבכלל היה פסח. כל כך הרבה אירועים ודברים עברנו, יום רודף יום והגענו ליום השואה ולימות הזיכרון. ואי אפשר שלא להתייחס לפסח המשונה הזה שעבר עלינו. המיתות המשונות האלה ששמענו עליהן בחדשות, שלא נדע: אדם נרמס למוות בהלוויה. ובטביעה ובשריפה ובנפילה ממצוק, ובמצוֹת – אדם שנמחץ במכונה של מצות, וברציחה. אנשים צעירים כל כך. ולעומתם, להבדיל, צדיקים שנפטרו בכזה אורך ימים. כבר התרגלנו לפלא הזה, אורך ימים שכמעט שלא פוגשים אצל מי שאינם גדולי תורה. להיפטר מהעולם בגיל 102, בגיל תשעים – כאילו לנגד עינינו מתגלות המילים כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ.[1]

כיצד צריך לקרוא את האסונות האלה? הרי חדשות הן תמיד מסר לאמונה שלנו; חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.[2] איזו אמונה אנחנו צריכות להרבות ולחדש בנו מהחדשות המשונות האלה? ונדמה לי שהקב"ה אומר לנו כמה שבריריים החיים. כל כך קל, לא עלינו, להיפגע. ברמיסה, בנפילה. זה כל כך פשוט. ולעומת שבריריות החיים, איזה נס ענק זה, אריכות ימים.

כמה שבריריים הם החיים בין פסח לעצרת (שבועות). חז"ל אומרים לנו שזו המשמעות של מצוות העומר. מקור המצווה הוא בחומש ויקרא: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.[3] במוצאי יום טוב ראשון של פסח, היו יוצאים המונים לשדות ומניפים למעלה את העומר – ערימה של שעורה בגודל של תינוק קטן ושברירי (לפי ה"חזון איש", בערך ארבעה וחצי קילו). מניפים למעלה ואומרים "ריבונו של עולם, תציל אותו מרוחות רעות ומטללים רעים".

כי מה קורה בין פסח לעצרת? החיטה כבר מתבשלת וזה זמן שברירי. השעורה הבשילה אבל, מה יקרה עם החיטה? ריבונו של עולם, שמור עליה מרוחות רעות ומטללים רעים. אם ירד יותר מדי גשם בין פסח לעצרת, היא תהיה לחה מדי ותירקב. אם תהיה שמש קופחת בין פסח לעצרת, היא תתייבש ותישבר.

כמה שבריריים החיים:
מי אמר שכשזורעים אז צומח?
ומי אמר שכשצומח גם גדלים?
ומי אמר שכשגדלים, רוחות רעות וטללים רעים לא יהרסו הכל?
וכשתהיי בשלה, מי אמר שיבוא איש עם מגל לגלות אותך, לקטוף אותך, לשאת אותך – בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו,
ומי אמר שאת תהיי תְּבוּאה, תזכי לבוא אל ביתך ולהפוך ללחם חם וטוב עבור איש וילדים?

זה כזה נס, אריכות ימים.

פרשתנו כותבת: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה.[4] שואל הרב הוטנר זצ"ל: למה לא כתוב בפשטות "אישה כי תלד"? מפני שזה כל כך לא מובן מאליו, ה"תזריע ß וילדה". מי אמר שכשזורעים, בהכרח יולדים? אתן יודעות איזה מסלול ארוך צריך לעבור תינוק במעי אמו? ואיזה מסלול ארוך עליו לעבור משהוא נולד...

אורך ימים הוא דבר שצריך להתפלל עליו בכל בוקר ואולי זה מה שמצווים עלינו הצדיקים האלה, הרב הוטנר והרב גריינמן, בפטירתם, כי הם באו בימים. "לבוא בימים" משמעו לומר בכל יום: "יום, אני בא!"

מה היה טקס קצירת העומר? כולם יורדים במוצאי החג הראשון לשדה. הירח במילואו ובהתרגשות גדולה שלושה לוויים צועקים: "בא השמש?" וכולם עונים להם: "בא השמש!" ועוד פעם הם שואלים: "בא השמש?" וכולם עונים: "בא השמש!" והמשמעות: וואו. יכול להיות שעוד יום בא? יכול להיות שעוד יום מתחיל?

כל יום הוא ספוּר, מצוות העומר סחה. אל תהא מצוות העומר קלה בעיניך, שבני אדם ישנים על מיטותיהם והקב"ה מזריח את השמש ומנשיב רוח ומוריד גשם,[5] ואיך קרה, ואיך קורה עדין, שהחיטה צומחת?

שכחנו שקיצור ימים הוא טרגדיה לא פחות. הרבי מפיאסצנא, בעל ה"אש קודש" שנרצח בשואה, ממאן להנחם על בנו הצעיר והוא אומר: "אל תגידו לי 'זה היה התיקון שלו'. אל תגידו לי 'הוא היה צדיק וזה העיקר'. הוא מת בקוצר ימים ושנים ואין על זה נחמה כי בתורה כתובות ברכות על אורך ימים ובן אדם אמוּר לחיות תשעים ומאה שנה ולא למות בקצִיר חיטים, לא למות בקוֹצר ימים". הוא מנחם להינחם, כִּי אֵינֶנּוּ[6] וזהו. חבל על דאבדין ולא משתכחין. "משתכחין" משמעו מצויים. אלה שאבדו, כבר לא מצויים פה יותר.

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים.
תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד
ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות
ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר).
ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד
ובל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר,
פסקו למות כי "אייר" בגימטריה – אורך. וי"ח – חי.
ובל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים.
וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטריה: כבוד),
אז חזר אריכות ימים לעולם.[7]

המילים האלה מופלאות. המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ. בִּשְׂמֹאולָהּ – עֹשֶׁר וְכָבוֹד.[8] כל מה שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה!

בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים, שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז, תחמושת ומזון? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.

ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכל בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, היתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם? "די", אומרת אשת איוב. "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? 'בָּרֵךְ' אֱלֹקים וָמֻת.[9] תגיד חס ושלום שאין אלוקים ותמות".

מה הוא עונה לה – "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי?"[10] והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבול בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה, צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.

והשאלה הגדולה. פרשיות תזריע-מצורע מדברות על לשון הרע. למה הן מתחילות במילים "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה"?[11] מה קשורה לידה ללשון הרע? קשורה. כי הלשון הרע הכי שכיח, הכי רגיל על לשוננו, רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ,[12] הוא לשון הרע על החיים: "איזה חיים מגעילים. מי צריך חיים כאלה. למה האישה הצדקת שנשרפו שבעת ילדיה, שלא נדע, צריכה לחיות. למה לה חיים". כמה מיילים כאלה אני מקבלת בכל יום – "ימימה, טוב מותי מחיי". הלו, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי? כל צעד, כל פסיעה בחיים האלה יקרים כל כך ואיך נזלזל בפסיעה אחת? הצועדים במצעדי המוות ידעו, שכל פסיעה מקרבת אותם לחיים.

למה לספרוֹ על לשון הרע קורא רבי ישראל הכהן מראדין "חפץ חיים"? מפני שהלשון הרע הכי נורא שלנו הוא על עצם החיים. אתם לא חפצים מספיק בחייכם, הוא רומז. חדלו לכם מלדבר לשון הרע על החיים, על ימיכם, על הצעדים שלכם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים? אֹהֵב יָמִים! [...] נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע![13]

יהי רצון, שלא נזדקק עוד לתזכורות של מוות של צעירים, של שואה, של הרוגים במלחמות ובפיגועים, של הרוגים במיתות משונות, שבאים להזכיר לנו עד כמה כל צעד בחיים האלה הוא יקר. רק לספור; וְסָפְרָה – לָּהּ![14]  "עֹמר" בגימטריה – יקר. ויהי רצון שנוקיר את מתנת החיים ונספור כל יום וכל צעד. תמיד.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).