הניצוץ – סיפור קצר על לב יהודי

הקדמה

הוא נכנס לביתנו במבוכת מה, מסדר ללא הרף את הכיפה על ראשו. ילדי הקטנים עדיין, קיבלו אותו בהתלהבות מופגנת. זורמים כמו ילדים. בלי חשבונות. 'כמעט ללא שאלות...' העיקר שיש לנו אורח!

יום שישי קצר - אין זמן לדיבורים ולשיחות. הוא  נראה נרגש מאוד. כל דבר קטן הציף את עיניו בדוק של דמעות. הדלקת הנרות, ה'פעקלה' של שבת, השטריימל של בעלי, ניגוני השבת לפני הצפירה. בקיצור - הבית היהודי.

הם יצאו יחד לבית הכנסת, וכעת כבר היה לי פנאי לענות על מיליון השאלות של בתי בת השלוש. למה הוא הגיע? ואיפה הוא יישן? ולמה אין לו פייעס? ואיפה הילדים שלו?

הסברתי לה בסבלנות. מנסה למצוא את המילים, להפשיט את המושגים, ועם זאת לא לפתוח לה את כל הקלפים. היה נראה שהיא באה על סיפוקה, הנה כבר דופקים בדלת, גולדי רוצה לשחק עם רחלי. הן יורדות לגינה ועכשיו מתחילה סוף סוף מנוחת השבת שלי.

"גוט שבת!"

הגברים כבר חוזרים? רק עכשיו הם יצאו... אני ממצמצת מול האור, מנסה להשתחרר מקורי השינה.

בעלי מברך את הילדים, האורח עוקב אחריו בסקרנות.

"שלום עליכם..." הוא מנסה להצטרף למנגינה ולמילים הלא מוכרות. קידוש, נטילת ידיים, אני מגישה את הדגים.

 "איך קוראים לך?" מצייצת בת השלוש כשהיא מגיחה לידו מתחת לשולחן.

"רוני." הוא משיב לה בחיוך וממשיך לשוחח עם בעלי בענייני יהדות, יהודי וגוי. שכר ועונש. עולם הזה, ועולם הבא. הוא מוקסם, זה ניכר בכל אחת בתנועותיו.

אנחנו גולשים מעט לעבר שלו, בן יחיד ומפונק להורים מבוגרים, מנסים לגשש מלמעלה מה הביא אותו לחפש את אלוקיו ולשוב למקורות. נראה כי הוא רק ציפה לשאלה הזאת! כי היא מתפרצת ממנו כלבה רותחת!

הוא מתרווח על מקומו ומספר.

המזוודה כבר מוכנה, הדרכון מסודר בתיק צד, קצת מזומנים בארנק על כל צרה שלא תבוא, וזהו הוא מוכן. מבט קצר על שעון הקיר הגדול ממול, מראה לו שיש עוד ארבע שעות לטיסה, "מצוין" הוא מהמהם בשביעות רצון ומותח את זרועותיו בליווי פיהוק קולני.

"רוני?" אמו מציצה לחדר, "מה קורה? אתה מאורגן? זכרת הכל? תכניס קצת עוגיות של אמא לתיק, יצאו הרגע מהתנור."

 הוא מחייך אליה חיוך מכיר טובה, 'נו, מה לעשות? גם ילד גדול בן עשרים ושתיים זקוק עדיין לתשומת לב של אמא.'

היא דוחפת לו קופסת פלסטיק מלאה אדים חמימים, מוסיפה חפיסת שוקולד חלבי עם אגוזים, לא שוכחת כמובן לצרף את המשפט שרוני מכיר כמעט מאז שנולד: 'שמור על עצמך ואל תעשה שטויות'. והנה, היא מלווה אותו כבר במדרגות בדרך למונית לנתב"ג.

חצי שנה - שנה, הוא עוד לא בדיוק יודע לכמה זמן הוא זקוק כדי לנקות קצת את הראש ולהתאוורר אחרי השירות הצבאי. יגאל, חברו למסע - שכנע אותו ללכת על דרום אמריקה. הוא דווקא חשב על המזרח הרחוק. תאילנד, נפאל, המדינות הנחשלות שהציוויליזציה טרם השתלטה עליהן. אבל יגאל כמו תמיד הצליח לשכנע אותו בשיקולי הנוחיות. "מה תעשה – הוא שאל אותו רטורית – אם תתקע באיזה כפר נידח במזרח הרחוק בלי בטרייה לנייד? לעומת זאת, בדרום אמריקה אתה עדיין תמיד קרוב לאזורים המפותחים, אתה מבין?!" לא שהוא בטוח שיגאל צודק אבל בינינו, מה זה משנה בדיוק איפה הוא יטייל? העיקר להתנתק קצת מההוואי הישראלי, מהמוכר והנדוש.

"למה תמיד צריך לחכות לכם, ישראלים שכמוכם?" מתעצבן עליו נהג המונית הרוסי שכבר הספיק לבדוק שמונה פעמים אם הצופר באמת עובד, או שזה סתם... רוני לא טורח לענות לו, הוא מכניס את המזוודה לתא מטען, מתיישב מאחורה ופולט בזחיחות: "סע".

הוא אוסף את יגאל בדרך, וכעת יש לו כבר שותף מעניין יותר לחלוק את רגשותיו/תחושותיו/חששותיו.

"אתה יודע מה אני חושב עכשיו, יגאל? כשאני נזכר בכל הסיפורים ששמעתי מחברים שטיילו בחו"ל וכבר חזרו, הנקודה שהכי חוזרת על עצמה זה סימן ההיכר הישראלי".

"לא הבנתי. מה אתה רוצה להגיד בזה?" שואל יגאל בלי הרבה עניין. רוני מנסה להסביר: "זה מעניין, אתה לא חושב? אתה נמצא באיזה קצה עולם, ומיד מצביעים עליך: הנה, הוא יהודי..." יגאל מתעורר, נגעו לו בנקודה הרגישה. "אתה טועה! ובגדול! אין שום הבדל. שום הבדל בין בני האדם. מזהים אותם כי הם עושים הרבה רעש, ושופכים כסף בלי חשבון. ושמע, מבחינתי כל אלה הם רק מעלות..." הוא צוחק. רוני משתתק, עיניו בולעות את הנוף הנשקף מהחלונות, המונית לוקחת ימינה לכיוון נתב"ג, עוד כמה פניות וסיבובים והנה הם עוצרים.

"אז מה? שואל אותו רוני רגע אחרי שהמטוס מתייצב והנשימה שלו בעקבותיו - אתה רוצה להגיד לי, שאין הבדל בין יהודים לגויים? הרי אתה בעצמך הסכמת אותי קודם שמזהים את הישראלים מקילומטר..."

יגאל לא נכנע. "מזהים אותם בתור ישראלים - לא בתור יהודים. כמו שאתה מזהה סינים בעיניהם המלוכסנות. אף אחד הוא לא מעל אף אחד. פ'סדר אין לי בעיה שתגיד שאנחנו דוגרים. באמת לא כ'פת לי. יותר בזבזנים, מקובל עלי. אבל להגיד שרואים משהו טוב יותר? גבוה יותר? בזה אל תשכנע אותי. נקודה."

רוני סוקר בעיניו את יושבי המטוס. ולא, הוא ממש לא מסכים עם יגאל בנקודה הזאת. הוא בוחן מזווית עיניו צעיר אירופאי שזולל ארוחתו לתיאבון. טוב, לא ממש זולל, למעשה הוא אוכל ממש בנימוס, אבל זה בוודאי לא עושה אותו אנושי יותר. לעומתו, היהודי בצד עם הספר..."תפסיק כבר להתפלסף", סונט בו יגאל, וקוטע באחת את רצף הרהוריו "נסעת ליהנות, נכון?! אז אל תחשוב כל כך הרבה. זה לא בריא".

"יודע מה?" מאתגר אותו רוני. "בא נחליט על ניסוי. מעכשיו אנחנו לא עושים שום פעולה שתגלה את ישראליותינו. אנחנו מדברים כמו אמריקאים, אוכלים כמו אירופאים, מתנהגים כמו בריטים. "ומבזבזים כמו תימנים..." מצטרף יגאל בצחוק מתגלגל.

"תיזהר, יש לי צד תימני", אומר לו רוני בחיוך. "לא נורא, יש לי שני צדדים מרוקאים..." מחזיר לו יגאל באותה מטבע.

ארגנטינה.

"נצא היום מוקדם לטיול", מודיע רוני ליגאל.

"ביררתי, האוטובוס יתחיל את המסלול בשעה 9:00 בבוקר".

יגאל ממלמל משהו לא ברור מתחת לשמיכה. שניהם ממוטטים. אחרי הכל, גם אם זה חלק מהחוויה, עדיין לא הכי קל לדאוג לעצמך להכל. בישולים, כביסות, ומיטה מוצעת.

רוני מכין את ארוחת הבוקר על אמגזית ניידת. מערבב בתשומת לב את דייסת השיבולת שועל, מוסיף קצת פודינג שוקולד, ולאחר מכן יוצק לצלחות חד פעמי עמוקות.

הריח המשכר מצליח למשוך סוף סוף את יגאל מהמיטה, והם מתחילים להתארגן בזריזות. יגאל מסדר את תיק העזרה הראשונה שהם סוחבים לכל מקום. (תמיד עדיף לשים לבד תחבושת מאשר להזדקק להפעיל את הביטוח הרפואי עם כל הביורוקרטיה הכרוכה בכך) רוני מארגן במקביל את התרמילים הכבדים. 4 ליטר מים לכל אחד, שמיכה מגולגלת מלמעלה, וזהו. הם מוכנים.

באוטובוס התיירים - כמו שסיכמו ביניהם, הם מקפידים לדבר רק באנגלית, בשילוב מספר מילים לטיניות שהספיקו ללמוד בשהותם הקצרה. האוטובוס מתקדם במהירות על הכביש, חולף בדרכו על פני אזורים מפותחים יותר ומפותחים פחות. כשלפתע, הוא נעצר בפתאומיות. הנוסעים נזרקים קדימה ואחורה, מתנגשים ונחבטים. התיירים המסוקרנים מציצים מהחלונות, והמחזה שמתגלה, מבעית בהחלט.

באמצע הכביש מוטל רכב קטן מעוך והפוך על ראשו, כשהנהג המסכן שוכב מחוץ לרכב ונראה חסר הכרה.

נהג האוטובוס מנסה למצוא דרך לעקוף ולהמשיך במסלול. התיירים שבאו על סיפוקם - מתיישבים חזרה במקומותיהם, ורק רוני ויגאל עומדים ליד הנהג, ודורשים ממנו לפתוח את הדלת. אחר דקה שנדמית להם כנצח, הוא מואיל בטובו לאפשר להם לרדת. אחריהם יורד נוסע נוסף שמציג עצמו כרופא.

יגאל פותח את תיק העזרה ראשונה, רוני עוצר לו את הדם, הרופא מבצע החייאה. הם לא מדברים, עושים פעולה אחר פעולה מצילת חיים בשתיקה. ושסוף סוף נשמעת הסירנה המיוחלת הם נושמים לרווחה.

הפצוע נקשר לאלונקה, מועלה במהירות לאמבולנס, שפורץ בדהרה לבית החולים, במרוץ נגד הזמן.

הם עומדים. מסתכלים אחד על השני. דמעות בעיניהם.

ולאחר דקה ארוכה של שקט, שואל אותם הרופא בעברית רצוצה:

"אתם יהודים?"

הם מביטים אחד בעיני השני, מבט שמדבר יותר מהכל. רוני מתעשת ראשון:

"איך ידעת?"

הרופא עונה לו בהחלטיות: "ראיתי שאתם היחידים שירדתם להגיש עזרה לפצוע. היחידים באוטובוס שהלב שלכם לא יכול היה לעמוד במחזה. והסקתי, ששלושתנו יהודים!

ליל שבת. תשע"ה.

אנחנו יושבים מולו - עינינו מלאות דמעות.

השלהבות הזעירות מרצדות בהתרגשות, הדממה סמיכה, אנו מביטים בו מרותקים, מצפים למוצא פיו. הוא מיישר את כיפתו במבוכה, מכחכח בגרונו, וממשיך את סיפורו:

"עמדתי עם יגאל, באמצעו של הכביש, בזירת התאונה, מולנו עומד הרופא, מסתכל בנו ממושכות. "צדקת". אמר לי יגאל בלחיים סמוקות.

באותו רגע, נפל לי האסימון. הבנתי שאם גוי מסוגל לשבת בשאננות, להמשיך לפצח פיצוחים כאשר שמונה מטר לידו נופח אדם את נשמתו, אות היא ששני הלבבות, זה הפועם אצל היהודי, ולהבדיל זה הפועם אצל הגוי דומים רק במראם החיצוני. והחלטתי באותו רגע: אני חוזר לארץ, וחוזר לאלוקיי - כי אצלי פועם לב יהודי!"