לרגל יום השואה: ברי פריגת מדבר על ספרו 'שני כלבים וילד'

ברי פריגת (65), סופר ואב לשלושה ילדים מרמת גן - נולד לזוג הורים ניצולי שואה, שחוו על בשרם את אימת מחנות העבודה הנאציים. כבר בילדותו שמע ברי את סיפוריה מסמרי השיער של אמו, מכל מה שחוותה במחנה העבודה 'גרינברג' בו שהתה, אולם כילד - העדיף 'להדחיק' אותם ולהעמיד פני מי שאינו מבין דבר ממה ששמע.

אביו, לעומת זאת, נהג לשתוק בכל הקשור לזוועות שהיה עד להן, במחנה העבודה האסאג, בצ'נסטוחובה. "למזלם הרב, שני הוריי היו בעלי מקצועות חופשיים ומבוקשים – אבי היה מסגר מומחה, ואילו אמי ידעה לתפור. ביום בו חוסל הגטו בצ'נסטוחובה, נשלח אבי למחנה העבודה האסאג, אשר שוחרר בסוף המלחמה על ידי הצבא הרוסי. אף אמי, בזכות יכולותיה הפנומנליות בתפירה, הצליחה לשרוד במחנה עד לשנת 1945. משהתקרבו הרוסים אל המחנה, נשלחה ביחד עם עוד רבבות נשים וגברים, לצעוד את 'צעדת המוות', בשלג האירופאי האימתני". רק בניסי ניסים, הצליחה אמו של ברי לברוח משיירת הצועדות אל דרכן האחרונה, ולהסתתר במקום מבטחים, הרחק מעיניהם הבולשות של חיילי האס.אס האכזריים.

ברי פריגת

במשך שנים שמע ברי מפי אמו פעם אחר פעם – את אותו הסיפור. אביו המשיך להתבצר בשתיקתו. הררי הכאב שנשאו עמם הוריו הטילו את צילם המאיים גם עליו, והשפיעו במאוד על האווירה הכללית בבית. מה הפלא שהתעורר בו הצורך לכתוב? "כשגדלתי, הפסקתי לעסוק בנושא השואה ולא דיברתי עליו כלל עם הוריי. לא שאלתי שאלות ולא התעניינתי. עד שיום אחד, כשמלאו לאבי 75 שנה – באורח פלאי למדי ובבת אחת - הוא פתח את פיו והחל לדבר. נחלים של סיפורים זרמו ללא הפסקה. בנוסף, העלה על הדף במחברת מסודרת את כל רשמיו וזיכרונותיו 'משם'. בשלב הבא לקח את ברי ואת אחיו למסע שורשים בפולין, כדי שיראו את מה שלא יבינו במילים. את מה שהמילים - לא מספיק חזקות לתאר.

"את הבכי של הילד אני לא שוכח"

אז נפרץ הסכר הנפשי של ברי. "אחרי שנים שלא דיברנו על הנושא, בשלוש השנים האחרונות מצאתי עצמי לומד את נושא השואה, כולל הסיפורים ששמעתי מהוריי, בשקידה ובמלוא הרצינות. בכתיבה תמיד עסקתי, וחיברתי עשרות ספרים לילדים שמטרתם הייתה לרתק ולבדר את הילד ולגרום לו לראות לקרוא. אולם אחרי שגרסתי המון חומר על השואה, התגבשה בי ההחלטה לשנות פאזה ולכתוב ספר שיעסוק בנושא, ויהווה תרומה חשובה למי שקורא אותו".

ספרו "שני כלבים וילד", שראה אור בשבועות האחרונים בהוצאת 'דני ספרים' – הוא ספר בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים ששמע מהוריו, ועל עובדות היסטוריות. "בניגוד לספרים הקודמים שלי, שכל אחד מהם נכתב במשך כמה חודשים – על הספר הזה עבדתי חמש שנים, והמשכתי כל העת להוסיף ולשפץ, עד שהשגתי את התוצאה הרצויה. הספר מדבר על ילד בשם יוסף, ועל התלאות שהוא עובר בצל השואה ביחד עם שני חבריו הכלבים, עד לסיום המלחמה. הוא מיועד לתלמידי כיתות ד' עד ח' שמעוניינים לקבל מידע על אירועי השואה".

למה דווקא כלבים?

"כשניגשתי לבנות את השלד של הסיפור, היה ברור לי שסיפור על ילד שמנסה לשרוד לבד, יכול להוות בעיה ספרותית. לכן החלטתי לצרף אליו שני כלבים שיוסיפו ממד נוסף לספר, וגם יאפשרו לקורא שאינו מכיר את הכלבים מקרוב – ללמוד על חייהם. אחת הסיטואציות שמתוארות בספר היא הפחד והדאגה של הילד, שמא החיילים הגרמנים יתקרבו לבית נטוש בו שהה ויפתיעו אותו לפני שיספיק להסתתר. אבל אז הוא מגלה שהכלבה שלו מסוגלת לשמוע קול טפיפות צעדים הרבה לפניו, ומתחילה לנבוח כדי לאותת לו להתחבא. וכך למעשה קורה לאורך כל הספר כשחיילים גרמנים מנסים להתקרב אל הבית. אני סבור ומקווה שהשילוב של ילד ושני כלבים יגרום עניין וירתק את הקוראים לעלילה, אם כי המטרה המרכזית של הספר היא תיאור אירועי השואה".

סיפור ששמעת מהוריך וחקוק בזיכרונך באופן מיוחד?

"לדאבוני, שמעתי מהוריי הרבה סיפורים קשים על זוועות השואה, אבל אחד מהם שתפס אותי במיוחד היה קטע שתיאר אבי בתקציר שכתב - על האירועים שעברו עליו בתחילת המלחמה. מדובר במקרה שהתרחש במהלך האקציה לחיסול גטו צ'נסטוחובה, ואני מצטט את אבי כפי שהציג זאת בלשונו: 'אך גם בתוך החצר הגדולה לא חסרו אירועים. עליי לתאר מקרה מיוחד, לו הייתי עד 'בפנים'. הופיע יהודי בערך בגיל 30, עם בנו בן העשר. לא מובן לי איך הם הצליחו להתפלח דרך המשמרות הכבדים של האוקראינים, אולם לבסוף, כנראה שמישהו הצביע עליהם.

"האוקראיני מיד תפס אותם, והנחית עליהם מכות רצח. בהמשך הוא פנה אל האבא עם הצעה – האבא יישאר בפנים, בתנאי שבנו יישלח לרכבת. האבא שקל לשנייה, ומשום מה, החליט לוותר על בנו כדי להציל את חייו שלו. הילד, בראותו שמובילים את אביו החוצה, החל לבכות ולצרוח: 'איפה אתה משאיר אותי?' ברגע זה, כנראה שמצפונו של האב הציק לו. הוא ניגש אל בנו, ליטף את ראשו והשניים נלקחו משם. כעבור שניות ספורות נשמעות שתי יריות – שניהם נרצחו בדם קר. את הבכי של הילד אני לא שוכח, ונזכר בזה בכל פעם שאני רואה ילדים יחד עם הוריהם', כך כתב אבי בזיכרונות שהעלה".