תרי"ג מצוות – אבל בעצם מצווה אחת

משה רבנו נושא נאום מרגש ומחזק בפני בני ישראל, ובין יתר דבריו הוא אומר כך: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם (דברים ח', א').

נשים לב ללשון הפסוק, ונראה שהוא פותח ביחיד ומסיים בלשון רבים – "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – לשון יחיד, "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם" – לשון רבים. מה פשר שינוי הלשון?

ה"כלי יקר" על פסוקים אלו מבאר כך: ישנו פסוק ידוע האומר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י', ה'). כלומר, מעשיו של אדם יחיד מסוגלים להכריע עולם שלם לכף זכות. הצדיק יכול להיות היסוד עליו מבוסס העולם. "העולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצווה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ, ע"ב, וכך פוסק הרמב"ם הלכות תשובה ג', ד'). זו הסיבה שהפסוק פותח בלשון יחיד, משום שהבורא פונה לכל יחיד ויחיד – "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום".  אם אתה תעשה, ייחשב הדבר כאילו רבים עשוהו, והתועלת מהמצווה שלך תשפיע על כולם.

נעיין שוב בפסוק ונראה, שהתורה כותבת "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת". "המצווה" בלשון יחיד. מדוע היא לא כותבת "המצוות", בלשון רבים?

ישנן שתי תשובות שונות המשלימות זו את זו באופן מדהים. ה"כלי יקר" כותב: "ונקט המצווה בלשון יחיד לומר לך, שאפילו שמירת מצווה אחת כתיקונה גורמת "למען תחיון" (סנהדרין קיא ע"א). כלומר, גם אדם שלא שמר את כל התורה, אם יש בידיו מצווה אחת שלימה, מצווה זו תזכה אותו בחיי עולם. מובן שאין להשוות אדם ששמר מצווה אחת לאדם ששמר את כל התורה, אבל גם קיום מצווה אחת מסוגל להביא את האדם לחיי עולם, בפרט אם קיום המצווה האחת גרר אותו לקיום מצוות נוספות. לכן כותבת התורה "כל המצווה אשר אנכי מצווך".

ה"אור החיים" מביא הסבר שונה מדוע נכתב "כל המצווה" בלשון יחיד.

רבים מאתנו עושים לעצמנו "היררכיה", ומציבים "סולם" בחשיבות המצוות. זו מצווה חשובה – זו פחות, זו חשובה מאוד וכן הלאה. כך, בני אדם "מחפים" על עצמם ואומרים, לא נורא אם אנו "מזניחים" כל מיני מצוות מסוימות, העיקר שאת עיקר המצוות אנו מקיימים. זו טעות איומה! "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה אבות, ב'). אין לנו הזכות לדרג את המצוות ולהחליט מהי מצווה חשובה ומה לא. אנו מחויבים בשמירת המצוות כולן! מובן שיש סדרי עדיפויות בזמנים מסוימים, וחכמים קבעו כללים מה נדחה מפני מה כשנוצר מצב של קונפליקט, כמו למשל פיקוח נפש מפני שבת, או מצוות תקיעת שופר מול שבת. אך חכמים הם הסמכות היחידה היכולה לקבוע בדברים אלו, כפי שקבלו ממשה רבנו. אולם באופן כללי – המצוות כולן שוות בעיני הבורא, וצריכים אנו לייחס חשיבות לכל מצווה ומצווה.

לכן כותבת התורה "כל המצווה", בלשון יחיד, שאפילו "מצווה" אחת "בודדת", אל לזלזל בה וחובה לקיימה במלואה.

התורה נותנת חיזוק לרעיון: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". "למען תחיון" – כלומר: באדם יש רמ"ח אברים (הנוצרים ברח"ם האם) ושס"ה גידים, וכנגדן יש שס"ה מצוות לא תעשה ורמ"ח מצוות עשה. נדמיין לעצמנו אדם שיש לו כאב באחד מאבריו – למשל באוזן. האדם זועק מכאבים, ומחפש מזור לכאביו. נשאל את האדם – מה לך נזעק? סך הכול רק האוזן כואבת לך, תתמקד בשאר הגוף - שהוא כן בסדר ולא כואב... שום אדם נורמלי לא יקבל טענה זו, משום שבכל מה שנוגע לחיי האדם, כשאבר אחד כואב – הגוף כולו משתתף ומזדהה עם הכאב, וכשמדובר בשאלה של חיים – אדם לא "מוותר" ולו על שערה אחת משערות ראשו או ציפורן אחת.

זהו היחס האמור להיות לנו אל מצוות השם. כשם שרמ"ז אברים בריאים לא מספקים תשובה לאבר אחד כואב, כך קיום רמ"ז מצוות לא אמור להשקיט את הכאב שבאי שמירת מצווה אחת. כשם שהגוף הוא אחד, כך המצוות כולן הן "כל המצווה" – "גוף אחד", מצוות התורה נחשבות לאחת.

כשאדם מקיים את כל מצוות התורה, אזי הוא זוכה לכל הברכות הטמונות בפסוק זה - "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם" – "למען תחיון" - חיים, "ורביתם" – מלשון ריבוי – בנים, "ובאתם וירשתם" – הרי פרנסה.

מה מחפש אדם בעולם? חיים, ילדים ופרנסה. איך משיגים אותם? עלינו לשמור את "כל המצווה".