אפרת ברזל במכתב תודה לכל ההורים של בעלי התשובה

אבא ואמא,

אני רוצה ממש להודות לכם.

לא, אני לא בגיל שצריכה כסף, וכבר לא צריכה בייביסטר על הילדים, אני גם לא מנסה עכשיו להתחנף.

אני באמת רוצה להודות לכם.

אתם יודעים מה, המילים הבאות בשערי המסך הזה מופנות, ברשותכם, לכל ההורים של בעלי התשובה לדורותינו,

אלה שחלמו עלינו אחרת,

אלה שהיה להם קשה בתחילת הדרך, ואולי גם בהמשך, אלה שחשבו שחושך נפל עליהם כשהבינו שהילדים החופשיים שהם גידלו, הילדים הקוסמופוליטיים שלהם, מבקשים תורה. חוקים. גבולות. שבת. אמונה. אמת.

אלה שגידלו ילדים עם אופקים רחבים, עם מוסיקה מגוונת, היסטוריה נרחבת ותיאוריות מלאות צבע, וילדיהם בחרו "צמצום אלוקי" של חיים תחת יהדות אחת.

חופש הוא לא רק תקופה. חופש הוא גם מהלך של מחשבה.

אני אספר לכם מה קרה.

ישבתי עם חברתי, נועה, זו שהייתה איתי בכיתה. אתם מכירים אותה. אבא, אתה היית לוקח אותנו טרמפ בימי שלישי לסניף הנוער העובד והלומד, היית מוריד אותנו על הפינה של רחוב בן גוריון, היינו עולות את העלייה כבר ברגל.

על שתינו עברו מאז כיתה י"ב שלושים שנה.

נועה חולה. היא לא מרגישה טוב כבר שנים.

במעט שברכנו אחת את השנייה בשנה טובה מדי פעם, היא סיפרה לי שזו מחלה כרונית לא פשוטה, שהיא סובלת ושהיא מתמודדת. אבל אתמול שיחתנו היתה שונה.

"אני מקנאה בך", אמרה נועה.

"למה?", שאלתי. נועה סופרת מוצלחת, יצירותיה ידועות ומפורסמות, אני חושבת שגם תורגמו לשפות רבות. היא אישיות מוערכת.

"את יודעת, את כל היצירות שלי כתבתי בימים של כאב. כאב גופני, כאב נפשי. כן, בדרך כלל אמנים יוצרים מתוך מצוקה, ובגלל שכל כך כואב, זה יוצא מוצלח. הכאב הינו אמיתי, אבל השנים עוברות, אנחנו תיכף בנות חמישים, והיום אני יודעת שמשהו חסר בחיי. כל השנים ידעתי מה זה, ניסיתי לעקוף את הכאב. אבל זה לא באמת עזר. יש משהו שלא מאפשר לי את חופש המחשבה, את החופש להתחבר באמת".

"על מה את מדברת?".

"ההורים שלי חשובים לי מאוד. אהבתם אלי והמקום שאני תופסת בלבם יקר לי. אבא שלי גדל בתימן. כשהיה ילד היתה לו תקרית עם המורי שלו, עזבי פרטים. הוא עלה לארץ, התחתן עם אמא וגידל אותנו במסר אחד ברור: תגדלו, ילדי. תצמחו. תלמדו. תתפתחו. עופו, גוזלים.

רק דבר אחד יהרג ובל יעבור אצלי: אין חיבור ליהדות.

אני לא אקבל דת כאופציה.

אני התאמצתי הרבה כדי להיות נאור וחופשי.

אם תביאו תורה אל ביתכם, אני אכעס מאוד.

הוא לא דיבר הרבה במילים, אבל לא היינו צריכים אותן. המסר היה חד משמעי.

ואני, רק היום אני מבינה, שכבר שנים הכרחתי את עצמי להתנתק מאמונה תמימה שהיתה שם תמיד ממילא, הכרחתי את עצמי להתנתק כבר בתור ילדה. בכל פעם שהרגשתי דמעות ממילים של מצוות או הלכות, מיד מחקתי את האפשרות הזאת.

האנרגיה שהשקעתי בזה, הדיסוננס הזה, הקריעה בין האהבה לאבא ולאמא, לבין החיבור הפשוט בין ילדה לאבא שבשמיים, הביא עלי את החולי הזה. הגוף רושם את מצוקות הנפש. אין אפס.

ההורים שלך נתנו לך חופש. חופש של מחשבה.

גם אם היא היתה אז, אז וגם היום, מחשבה שונה מהלך המחשבות שלהם. הם קיבלו אותך".

נפרדתי ממנה והתקשרתי לאבא. לחוד לאמא.

ידעתי שגם אצלנו זה לא היה כזה קל, בלי כזה. זה לא היה קל. עד היום יש נקודות שבהן התשובה לא קלה להם. אבל בלתי ניתן להשוות למה שהיא מתארת.

התקשרתי לאבא ולאמא וסיפרתי להם את כל זה, ושאלתי אם זה בסדר שאכתוב על זה.

הורים יקרים שלנו,

זה לא משנה בני כמה נהיה. אנחנו תמיד נחפש מקום אצלכם. מקום אוהב, מקום מעריך, מקום בטוח.

אנחנו אף פעם לא עושים משהו נגדכם. זו רק הדרך שלנו לבנות את האני האמיתי של עצמנו.

אל תגרמו לנו ליצור "מעקפי אהבה" שליליים שיזיקו לנו. גם לכם.

גם אם לא תמיד הבחירות שלנו זהות לאזור הבחירות שלכם, אנחנו צריכים אהבה מכם. קבלה.

נהיה הרבה פחות קיצוניים, אם לא יהיה לנו במי להילחם.

תנו לנו חופש בחירה, ידיעה שאנחנו טובים.

אין בריא יותר מהיכלות גדולים של יחסים טובים.

בברכה,

אנחנו,

כל הילדים.