פורום מומחיות
לא נעים לי להתארח אצל ההורים, מה עושים?
מהי חרדה חברתית, איפה כדאי לשהות בשבת, ומה מעליב בתכשיט יפה?
- הידברות
- פורסם כ"ב אב התש"פ |עודכן
(צילום: shutterstock)
בתי בת ה-16 פנתה אלי באמירה שיש לה חרדה חברתית. מהי החרדה הזו? איך אוכל לדעת אם היא סובלת ממנה? והאם היא עוברת באופן ספונטני?
חרדה חברתית היא בעיה נפוצה, המאופיינת בפחד עוצמתי ומתמשך מסיטואציות חברתיות ובין-אישיות שבהן האדם עלול לחוות דחייה, שיפוטיות וביקורתיות מצד הסובבים אותו. האדם החרד חברתית חושש כי התנהגותו בסיטואציות חברתיות תוביל לחוויה קשה של בושה, מבוכה ואף השפלה. החרדה העמוקה מתבטאת בין היתר באופן גופני - תעוקה בחזה, דופק מואץ, הזעה, רעד בגוף ועוד. תחושות רגשיות וגופניות קשות אלו מובילות לרוב להימנעות ממצבים חברתיים ובין-אישיים, או למצוקה רבה במהלכם.
לרוב היא מתאפיינת בפחד ובהימנעות ממגוון רב של סיטואציות חברתיות, החל ממצבים כגון דיבור בפני קהל והבעת דעה בפומבי, דרך שיחה עם אנשים בעלי סמכות, הבעת אי-הסכמה או בקשת עזרה, ועד לקשיים ביוזמת אינטראקציה יומיומית.
חרדה זו מתפתחת לעתים כבר בילדות המוקדמת או בגיל ההתבגרות, ולרוב, ללא טיפול היא מחמירה והופכת כרונית, עם מעט מאוד החלמה ספונטנית. הסיבה שבגינה חרדה חברתית אינה עוברת באופן ספונטני נעוצה במהלך ההפרעה. אנשים הסובלים מחרדה חברתית לרוב נמנעים מסיטואציות חברתיות מעוררות חרדה, ועצם ההימנעות ממצבים אלו, יחד עם הטיות החשיבה המאפיינות את החרדה, משמרות את החרדה בטווח הארוך ואף מגבירות אותה. דינמיקה זו יוצרת הפרעה שמתחזקת את עצמה, מעין "מעגל אכזרי" שבו שרוי האדם החרד חברתית.
כמובן, האבחנה של חרדה חברתית צריכה להיעשות בידי אנשי מקצוע, ואינה נקבעת באופן שרירותי על פי תחושה אישית. ולכן, אם הבת מתלוננת על חרדות, יש להפנותה למטפלים שיבדקו זאת יחד אתה.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר להפרעות חרדה.
(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)
* * *
אנחנו זוג צעיר, נשוי כשלוש שנים והורים מאושרים לתינוק קטן ובכיין. בתחילת הנישואין, היה טבעי להתארח בשבתות אצל ההורים - הן שלי והן של בעלי, ובדרך כלל היה בסדר גמור. כיום, נח לנו יותר להיות בביתנו בשבתות, ולהתארח במשך השבוע. כשניסינו לומר זאת להורים, היתה התנגדות נמרצת, והם חשו עצמם פגועים מההתחמקות שלנו. חשוב לי לציין שגם בעלי היה מעדיף להתארח יותר, בפרט אצל הוריו. אבל עלי זה מכביד, הן מצד הנוחות והן האירוח עצמו שתמיד הוא במחיצת עוד אחים ואחיות, ולא תמיד נעים לי לשהות איתם שבת שלמה. איך עלי להתנהל?
נשמע שהחיים שלכם מלאים ועמוסים בשגרה מבורכת, וכשמגיעה שבת, אתם רוצים להטעין את עצמכם באנרגיות מחודשות ולהתמלא לקראת השבוע החדש. השאלה היא, איך עושים זאת? כאן דעותיכם חלוקות - ההורים רוצים שתשהו בשבת במחיצתם, ולראות נחת מכם ומהנכד. את סבורה שרק בבית יש לך שלווה אמיתית, ובעלך מעדיף לתמרן בין כל האופציות.
נסי לחשוב - מה הגורם הכי חשוב לך במנוחת השבת? ממה את נמנעת כשאת נמצאת באירוח המוני? האם אפשר לשלב את הדברים שנותנים לך כוח, גם בבית ההורים? אולי אפשר לישון בבית ולהתארח רק בארוחות? אולי תוכלו להזמין את ההורים אליכם ולארח בביתכם? או שמא יש בעיה מהותית יותר שצריך לפתור? בכל מקרה, כשתהיו ממוקדים במה שחשוב לכם וליקיריכם, תוכלו להפיק אנרגיות ושלווה בכל שבת מחדש.
(רחל קליין, B.A, מרצה ויועצת אישית זוגית ומשפחתית)
* * *
לאחד החגים, קנה לי בעלי תכשיט מיוחד מאוד. שמחתי מאוד במתנה, ענדתי את השרשרת ואת העגילים המתאימים במשך כל החג, שמחתי והודיתי. אחרי החג, עברתי ליד החנות של התכשיטים בשכונה, וראיתי שם את התכשיטים שהוא קנה לי. הייתי בהלם. היו אלו תכשיטים זולים. לא מזהב (טוב, לא הייתי חולמת), אבל גם לא מכסף. אני יודעת שלכל החברות שלי קונים תכשיטים יקרים, וכעסתי מאוד. בסוף אמרתי את זה לבעלי. הוא נעלב מאוד ואמר לי שבפעם הבאה לא יקנה לי מתנה, אם אני לא יודעת להעריך. אני חושבת שצדקתי, אבל לא נעים לי שנפגע.
לא סתם את מרגישה לא נעים. בן אדם שמביא מתנה מתכוון שייהנו מהמתנה, וכשהוא שומע שלא נהנית, על אף שהלך ובחר ושילם ושמח בשמחתך, הוא מרגיש מושפל ונדחה.
מיד תעני לי שגם את בן אדם, ואת מרגישה מושפלת עם מתנה זולה.
כאן הייתי עונה לך בשני פנים.
האחד, ייתכן שבעלך לא מייחס חשיבות לחומר שממנו עשוי התכשיט. הוא ראה תכשיט שמצא חן בעיניו והחליט לשמח אותך בו. אגב, התכשיט היה יפה גם בעינייך, עד שראית את מחירו...
השני, ייתכן שאין לכם די כסף כדי שיוכל לקנות לך תכשיט יותר יקר.
לא משנה מהי הסיבה, לא באים לאדם שהתכוון לטוב ומתלוננים שעשה רע. לשום אדם. ודאי לא לאדם הקרוב אליך ביותר.
בקשי סליחה מבעלך, אמרי לו ששגית, והוסיפי שתשמחי לקבל מתנה גם בהזדמנות אחרת, כי מה שעושה אותך מאושרת זו קבלת המתנה, ולא משנה כלל כמה היא שווה
(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)