הקשיש מהקיבוץ שהחל להגיע לאמירת סליחות

"רְאֵה אָנֹכִי" (י"א, כ"ו)

"מאזן סופי" של השנה

"ראה" ראשי תיבות: ראה אלול הגיע. זהו החודש שבו עלינו להכין את "המאזן הסופי".

בכל מקומות העבודה עמלים, לקראת סוף השנה – לעתים עד השעות הקטנות של הלילה – להכין את המאזן, ודואגים שכל החשבונות יהיו מסודרים, ללא חריגות. וכמו כן עלינו לבדוק את עצמנו, ולתקן את מה שצריך, כדי שנגיע ליום הדין ללא חריגות. עלינו להתבונן איך היו תפילותינו במהלך השנה, כמה תורה למדנו ואיך, כמה שמרנו את פינו מלשון הרע ודיבורים אסורים וכמה שמרנו את עינינו ומחשבותינו.

רבי ישראל סלנטר זצ"ל כותב בספרו "אור ישראל" (מכתב י"ד): "מלפנים בישראל כל איש אחזתו פלצות מקול הקורא קדוש אלול". וכשהיו מברכים את חודש אלול היה רבי ישראל מתמלא כולו ברטט וחלחלה, עד כדי עלפון של ממש. ימים ספורים לפני ראש השנה היו פניו חיוורות, והיה מתהלך בכפיפות קומה.

שאלוהו תלמידיו: "ילמדנו רבנו, וכי חודש אלול הוא אריה או דב שצריך להתעלף מרוב פחד לרגל בואו"? והשיב להם: "דוד המלך אמר לשאול (שמואל א' י"ז, ל"ו): 'גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ', והוא גם זה שהעיד על עצמו (תהלים קי"ט, ק"כ): 'סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי', הרי שמיום הדין יש לירא יותר מהיראה מפני אריה או דב!".

כמו כן מספרים על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכשהחזן הכריז על חודש אלול, הוא הזדעזע ופרץ בבכי – וכל הקהל עמו. וזה היה כשבישרו על חודש אלול! בחודש אלול עצמו - אין לתאר ולשער איזו ערגה היתה להם, ואיך היו מתהלכים באימה ביראה.

הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל – כהכנה ליום הדין - היה שרוי בתענית דיבור כל חודש אלול, עד מוצאי יום הכיפורים. שנה אחת לקחתי אליו את בני, שהגיע למצוות, כדי שיברכו. רבי שלום הניח את ידיו על ראשו, רק שפתיו נעות וקולו לא נשמע, וכך האציל עליו את ברכתו.

חז"ל (עבודה זרה ג ע"א) אמרו: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת". הקב"ה נתן לנו הזדמנות פז: חודש שלם של חסד, רחמים וחמלה. בחודש זה הוא נמצא קרוב אלינו, ואם נשכיל לומר את הסליחות מעומק הלב, ובמקביל נתחזק בשמירת התורה וההלכה, נזכה להגיע ליום הדין כראוי וכנכון. 

שערי תשובה פתוחים!

ארבעים ימי מילואים ניתנו לנו כדי שנכין את עצמנו לקראת המשפט הגדול והנורא שאנו עתידים לעמוד בו. הקב"ה לא בא אלינו בפתע פתאום ואומר "כעת תעמדו לדין!", אלא נותן לנו ברחמיו חודש ימים של הכנה.

בארבעים הימים הללו נדרשת מאתנו עבודה אינטנסיבית, תוך שאנו ממעטים בשינה ומרבים בלימוד, בתורה, בתפילות, בסליחות ובאמירת תהילים מעומק הלב, כדי לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה שלמה.

רבנו יונה כותב בספרו "שערי תשובה" (תחילת שער ראשון): "מן הטובות אשר הטיב ה' עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולימדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרוב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם, שנאמר (תהלים כ"ה, ח'): 'טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ'" – אחת מן הטובות שעשה עמנו ה' יתברך היא, שלא סגר בעדנו את דלתות התשובה. שערי תשובה פתוחים וכל הרוצה יבוא ויכנס!

נכון שקשה לישון בשעה מאוחרת ולהשכים קום לתפילת שחרית, אך מי שמצליח לעבור את המשוכה הקשה הזו, ומתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו - עולה ומתעלה לפני בורא העולם, ואחר כך מרגיש בלבו כמה כדאית היתה הדרך!

נזכור כי "לפום צערא אגרא" (אבות ה', כ"ג) – כפי הצער שמצער אדם את עצמו, ובהתאם לנדודי השינה מעיניו - כך הוא זוכה! (וראה ב"משכני" דברים ח"א עמוד קמ"ד, על הדרך בה הצליח החפץ חיים להתגבר כארי גם בעת זקנותו ולא שמע ליצרו הרע להמשיך לישון).

החסד שבאפשרות התשובה

ובאמת עלינו להתבונן בחסד הגדול הזה שהשי"ת עושה עמנו במה שהכין לנו את דרך התשובה, "וָשָׁב - וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו', י'). מלך בשר ודם, שעבדו המרה את פיו, מחפש כל דרך כדי לחייבו בדין. לא כן מדת חסדו וטובו של הקב"ה, שלמרות שהוא בוחן כליות ולב ומכיר ויודע את כל חטאי האדם - מכל מקום שלח לנו ביד חכמיו ונביאיו את דרך התשובה כדי שנזכה בדין, והיינו דכתיב (תהלים כ"ה, ח'): "'טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ' - יורה לחטאים דרך לעשות תשובה" (ירושלמי מכות ב', ו').

עם ישראל, שנשמותיהם חצובות מתחת לכיסא הכבוד, מפשפשים בימים אלו במעשיהם, ומנצלים את הימים לעלות על המסילה העולה בית ה'.

פתחו לי פתח כפתחו של מחט

רבותינו אומרים שהבא להיטהר – מסייעין אותו (יומא לח ע"ב). אדם – בשר ודם – אינו יכול לנצח בכוחות עצמו את היצר הרע שהוא מלאך עשוי מאש. אולם אם יעשה צעד קטן כדי להילחם בו – יזכה לסיעתא דשמיא ויוכל לו. כל מה שנדרש מאתנו הוא רק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", או אז: "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

אלא, שיש פתחים ויש פתחים. יש פתחים שנסגרים מיד בסמוך לפתיחתם. אדם יכול לחסום את זרימת המים על ידי הנחת אצבע, אולם בו ברגע שיסיר את האצבע – המים ישובו מיד למסלולם. יש פתחים שיכולים להחזיק מעמד מספר ימים. אם אדם יעשה פתח בתוך ערימת חול, הפתח יוכל להחזיק מעמד כמה ימים, אולם בשלב מסוים הוא ייסתם.

הפתח הנדרש מאתנו הוא פתח כפתחו של מחט – פתח זעיר, אך כזה שיישאר פתוח לעד ולעולם. הקבלה שאדם מקבל על עצמו, צריכה שתהא קבלה אמתית, גמורה ושלמה, לסור מדרכים עקלקלות ולהיכנס לדרכי התורה, המצוות והמעשים הטובים. 

להזדרז בעשיית התשובה

מה נואלו כל אלו השאננים, האומרים: מה יש למהר, הדין הוא רק בחודש תשרי, יש עוד זמן...

חז"ל (עירובין יח ע"ב) אמרו: "אחרי ארי ולא אחרי אישה", בפשטות הכוונה שמוטב לאדם ללכת אחרי אריה ולסכן עצמו, ולא ללכת אחרי אישה ולהיכשל באיסור "ולא תתורו", אך בדרך רמז פירושו: מזלו של חודש אב הוא אריה, ושל אלול - בתולה. כדאי להזדרז ולהתחיל לעשות תשובה מיד אחרי חודש אב,  שמזלו אריה, עם כניסתו של חודש אלול, ולא להמתין עד אחרי חודש אלול, שמזלו אישה בתולה, לכניסת חודש תשרי.

עוד אמרו: "אב" – ראשי תיבות: אלול בא.

ובאמת בני ספרד מתחילים לומר סליחות ממוצאי ראש חודש אלול במשך ארבעים יום, כנגד ארבעים הימים שמשה רבנו – רעיא מהימנא, הסנגור הגדול - שהה במרום כדי לקבל את סליחתו של הקב"ה על החטא הנורא שחטאו ישראל בעגל (טור ושו"ע סימן תקפ"א ס"א).

בעלייתו למרום, בראש חודש אלול, תקע משה רבנו בשופר, כדי למנוע טעות במניין ארבעים הימים עד לירידתו עם הלוחות השניים, ומשום כך נהגו בני אשכנז לתקוע בשופר מא' באלול, כדי להודיע שהתחילו ארבעים ימי הסליחה (פרקי דרבי אליעזר פמ"ו ורמ"א שם).

כוחן של הסליחות

הסליחות, יסודן בהררי קודש, מיוסדים על אדני פז. הם חוברו על ידי גדולי עולם, כמו רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ורבי אברהם אבן עזרא, ראשונים כמלאכים, וטמונים בהם סודות עילאיים. מי שמתבונן במילים חש עד כמה הן מרגשות, פורטות על נימי הלב ופותחות אותו. זוהי בעצם המטרה: "פתח לבנו בתלמוד תורתך", "פתח שערי שמים לתפילתנו".   

אמנם את חלק מהסליחות שרים במנגינה, אולם אין ספק שהמנגינות הללו מרגשות עד כדי בכי! אין פלא שלאמירת הסליחות באים אלינו ממרחקים, מצפון ומדרום, ואפילו כאלו הרחוקים משמירת תורה ומצוות. "כולם נקבצו באו לך" (ישעיהו מ"ט, י"ח), לאומרן ברגש נפלא ועילאי.    

לפני כמה שנים הגיעה קבוצת אנשים מבוגרים, בני שבעים ומעלה, מקיבוץ באזור קריית שמונה, לבקר בישיבה. הם שהו זמן מה והאזינו לאמירת הסליחות, ואז פנה אליהם המדריך ואמר שהגיעה השעה לחזור לביתם. שניים מהם  ביקשו להישאר, ואחד מהם ניגש אלי לאחר הסליחות כשכולו שטוף דמעות: "לפני למעלה מששים שנה, בהיותי ילד קטן, הלכתי עם אבי לבית הכנסת לסליחות. מאז עזבנו הכל. ועכשיו, כששמעתי אתכם, הזיכרונות הציפו אותי. לא יכולתי לזוז מהמקום. התרגשתי עד עומק לבי!".

הוא הגיע גם בשנה שאחר כך לאמירת הסליחות, וסיפר לי שמאז התחזק מאד, ואף זכה להקים מניין בקיבוץ בו הוא גר, ובאים להתפלל בו מכל המושבים שבאזור.

מה רב כוחן של הסליחות, הנאמרות ברגש ובהתעוררות, להעלות את האדם מכל מיני מקומות נמוכים אל טהרת נפש עליונה.

(ראה עוד במשכני אחריך דברים ח"א, פרשת ראה).