דבורי וקשטוק על שתי מילים ששינו לה את החיים – וישנו גם לכן

האם לזברה יש יותר פסים שחורים או פסים לבנים?

האם בירושלים יש יותר עליות או יותר ירידות?

ובכן, אני תמיד עניתי שברור שלזברה יש יותר פסים שחורים ובירושלים יש יותר עליות. בפועל, יש משניהם בדיוק אותו הדבר. החלק שהיה ירידה - עכשיו הוא עליה, והפוך. ובכל זאת, תמיד היה נראה לי שיש יותר עליות.

ככה זה היה פעם. היום זה כבר השתנה.

יש רגעים בחיים שכל אחד כמעט יכול לשים עליהם את האצבע ולהגיד: כאן השתנה משהו מהותי מחיי.

רוב הנשים יציינו את יום חתונתן ואת לידות הילדים, שאכן משנים מהותית כל אישה ואישה באשר היא.

ובכל זאת, יש רגעים אחרים, כאלו שאין להם יום מיוחד, כמו יום הולדת, והם עדיין מהותיים.

זה לא חייב להיות "רגע" שזוכרים בדיוק מה היה לפני ומה היה אחרי, אלא שלב כלשהו בחיים שהרגשת שמשהו בך השתנה לנצח.

היו לי 2 כאלו בתוך חודש אחד בלבד, בתחילת קורס הכשרת מאמנות שלמדתי בשנת 2008-9.

המילה הראשונה שגרמה לי להלם חיים, הייתה "שייכות", וברגע אחד הצלחתי לפתור 25 שנים בהן התהלכתי בעולם מבלי להבין מה אני מחפשת. חיפשתי שייכות.

השנייה הייתה: בחירה.

וזה היה רגע אחד, ולאחריו תהליך ארוך ועמוק, של שינוי מהותי בכל פלחי חיי.

בזכות מילה אחת כאילו הפכתי לאדם אחר, כאילו נולדתי מחדש. האם שראיתי עד לאותו רגע הפכה להיות אמא אחרת, כך גם אבא. הילדות שלי, שהייתה תמיד צבועה בצבעי שחור, הפכה להיות מנוקדת בלבן, ומצאתי בה גם נקודות אור.

ממקום של תקיעות בחיים, התחלתי לעוף קדימה.

מאישה שהבטיחה לא להביא ילדים לעולם השחור והרע הזה(!!!) הצלחתי לראות שהוא לא רק רע, ויש בו הרבה מאד טוב (ובהמשך נישאתי בשנית והיום אני אמא ל 4 שובבים ושובבות).

באותה שנה עברתי מהפך בחיי, והרגשתי שאני אדם אחר בכל המובנים: מחשבתית, רגשית, התנהגותית, רוחנית.

זה לא שהחיים הפכו להיות קלים יותר, אבל מצאתי בהם אור, תקווה ומשמעות.

הרגשתי שאין זה נכון שנקבע לי העתיד, אלא יש לי אפשרות ויכולת לשנות אותו.

יכולתי לבחור.

איזו תקווה עצומה!!!

זה לא קסם. אני לא מאמינה בקסמים.

זו עבודה פנימית, שהיה שווה לעשות אותה כי הבנתי שהיא לגמרי תלויה אך ורק בי.

ואת היכולת לבחור - אף אחד לא יכול לקחת ממני: לא המציאות, לא נסיבות חיי ולא הקורונה.

עבודת הבחירה מתחילה מהראש, מהשכל, מהמחשבה, מההבנה.

אחת מההרצאות שלי עוסקת בנושא של הבחירה. היא מוכיחה שבסופו של דבר בכולנו יש הכוח הזה, ונותנת כלים איך ללמוד לבחור ואיך להפוך את המיומנות של הבחירה לכלי יומיומי.

אני מביאה שם את 2 הפסוקים שמסרו בידי בני האדם את הכוח, החובה והזכות, לבחור: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים, פרשת ראה, י"א, כ"ו), וכן ''העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך'' (דברים, ניצבים, ל', י"ט).

כלומר, את היכולת לבחור קיבלנו כבר.

אז איך נצליח לבחור בטוב?

אחת – מודעות: ''העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה". זו עובדה נתונה. זו המציאות. כמו שיש שמים וארץ, כך יש חיים ומוות, יש ברכה וקללה. תיהיו מודעים לכך. תחיו עם תשומת לב לחיים שלכם, לנשימה, לתנועה, למציאות. אל תתנו לדברים הרגילים והפשוטים והטובים לעבור על ידכם. היום בבוקר הספקת את האוטובוס בנחת? קמת בזמן? אולי הספקת גם להכין לעצמך סנדוויץ'?

ואני בכוונה כותבת על הדברים הקטנים, כי מהם מורכבים החיים שלנו, וכדי להטמיע את ראיית הטוב צריך תרגול, ולא ניתן להצליח לראות טוב ביום אחד.

אז תתחילי מהדברים הקטנים.

שתיים: עכשיו כשאת מודעת – תראי. אדם יכול ללמוד לראות את מה שיש לו. מבחינת: "ראה" – לראות את מה שיש כמו את מה שאין, לפחות.

להסכים לראות שהחיים הם לא רק שחור או רק לבן, רק טוב או רק רע. זה יכול להיות אחרת. הכי פשוט לראות את מה שקשה. מה טוב – אף אחד לא אומר. חברה לא מתקשרת אליך לספר כמה טוב לה, אלא כמה קשה לה.

אבל כשמשהו משתבש, כשיש לנו ציפורן חודרנית מציקה או פתאום הגב נתפס, אנחנו נזכרים לראות כמה יש לנו ומה אנחנו לא רואים ביום-יום.

אז תתחילי לראות את הטוב. על כל דבר שנראה לך רע – תמצאי אחד טוב, לפחות.

שלוש - "ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה והקללה". שואל הרבי מקוצק: וכי למה פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לפניכם"?

ועונה: "שכן ליתן נותנין להכל במידה שווה, אבל לראות – רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא, כך רואה הוא".

המציאות לא משתנה. הקורונה היא אותה קורונה, מזג האוויר לא משתנה מהרגע להרגע. מה שיכול להשתנות זה רק הפרשנות האישית שלך למציאות הנוכחית. מה את בוחרת לראות!

מה שקורה הוא אירוע, ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע שקורה. ההתייחסות שלנו לאותו אירוע, היא שהופכת אותו לטוב או רע בעינינו.

ההתנסויות שעברנו בחיינו בדברים דומים, החינוך וההשכלה שרכשנו מיום שנולדנו,

יכולת חשיבה ואבחנה מה עיקר ומה טפל, הם שלימדו אותנו לשפוט דברים,

כל אחד בעיניו ובדרכו, אם לטוב ואם לרע.

יש לנו 2 עיניים, כותב המוהר"ן: עין טובה ועין רעה. לא הכל טוב או רע, אלא צריך לראות הכל בראייה רחבה: יש טוב ויש רע. עצם ההבחנה היא כבר שלב חשוב, כמו שכתוב בפרשת השבוע: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה": גם ברכה וגם קללה.

ואיזו מתנה היא גם ברכה וגם קללה? שואל המוהר"ן, ועונה: רק האדם יחליט אם אלו יהיו חיים שיש בהם ברכה או חיים שיש בהם קללה, בהתאם לבחירה שלו מה לראות, ולכן גם השימוש במילה "ראה".

מסופר על רבי הירשלי, שהיה נחשב כצדיק נסתר, וגדולי דורו הרבו לכבדו ולהעריצו. פעם ביקרו בביתו רבי אברהם משה מפשיסחה ורבי יצחק מוורקי ואמרו לתהות על קנקנו. הדבר היה בפרשת "ראה". פתחו שני הצדיקים בדברי תורה וביקשו מרבי הירשלי שיגיד אף הוא דבר מה, וכך חשבו לבחון אותו.

נענה רבי הירשלי ואמר: מה יכול כפרי כמוני לומר? תורה כפרית... כתוב "ראה אנכי", פירוש: יסתכל כל אחד ב"אנכי" שלו, אל יפזול לעברו של הזולת ואל יעמידהו לבחינה...

הרבה פעמים אנחנו לא מרוצים, כי אנחנו רואים מה יש למישהו אחר ועל פי זה מודדים מה טוב ומה רע.

יש עוד הרבה בנושא הזה עליו אני כותבת מידי פעם, שהוא אולי עיקר המהות שלנו כבני האדם, ועיקר העיקרים שלנו כיהודים מאמינים: יש בחירה.

אז... תבחרי!

איתך, בבחירה בחיים, בטוב ובברכה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.