אמי מתערבת לנו בנעשה בבית. מה אני צריכה להגיד לה?

שלום לך! אני פונה אליך בעקבות המאמרים הנפלאים באתר הידברות, אף על פי ששאלתי איננה זוגית, אלא על אמי. ואפרט: אמי, שתהיה בריאה, אכפתית ומעורבת מאוד בחיינו, ואף על פי שאני נשואה לבעלי כבר שנים רבות, עדיין היא מכוונת ומייעצת לנו (בעיקר לי) רבות. הדבר מעיק על בעלי ממש, וגורם לנו לא פעם למתחים גדולים. שאלתי היא, כיצד עלי להסביר לה שבעלי ואני אחראים לחיינו? אולי לשלוח אותה לאיזו מטפלת? מה אתה ממליץ?

שלום רב. אינני מכיר את המקרה שלך לפרטיו, אך אוכל כבר לומר כי שאלתך היא בהחלט זוגית!

זוגות רבים נוטים "להאשים" גורמים מחוץ לזוגיות בכל מיני מתחים ומהמורות העוברות עליהם בחייהם. פעמים רבות זו תהיה התערבות הורית שתעמוד במוקד ההאשמה, לעיתים דמות רבנית כלשהי ש"מתערבת" וגורמת ללחצים, ופעמים יהיו אלו אף הילדים המתבגרים או אף הנשואים, שלכאורה מתערבים בנעשה בין בני הזוג וגורמים למתח רב ול"פיצוצים". המשותף בין כל במקרים הנ"ל הוא, כי התערבויות מסוג זה נעשות בכל בית! אין הורים שלא אכפת להם, וקשה למצוא הורה שאיננו דואג בדרך כלשהי להעביר מסרים לבני הזוג בנוגע להתנהגותם ולחייהם. גם אם נמצא הורים כאלה, לילדים של בני הזוג יש מה לומר, ולכל אחד מבני הזוג יהיה איזה רב או רבנית או חברה שאמרו משהו או רימזו, והדבר עלול להשליך על חייהם האישיים של בני הזוג. אנחנו בני אדם, וחיינו מושפעים תמיד מעוד גורמים בסביבתנו מלבד בן/בת הזוג.

אך ישנו עוגן מרכזי בחיי נישואין יציבים, הגורם לכל התערבות מסוג כזה או אחר להילקח בפרופורציה הנכונה, ולא לגרום לרמת המתח הזוגית לעלות. העוגן הזה מכונה "גבולות עבירים". ואסביר: הורינו הם אולי האנשים הקרובים ביותר ללבנו, ואך טבעי כי יהיה לנו חשוב מאוד שדעתם ורצונותיהם יתקבלו, ואף ישנו חשש לא מבוטל כי כאשר הדבר אינו קורה, ואנו פועלים "נגד רצונם", תיווצר פגיעה מסוימת, אשר אנו חשים כי עלינו למנוע בכל דרך אפשרית. מאידך, עומד הצד השני בחיי הזוגיות שלנו, עם דעות / רצונות / מחשבות אחרים בהחלט מאלו של הורינו, ואנו חשים "קרועים" בין לבין. מצב כזה, טבעי בהחלט שיגרום למתח רב.

ישנם זוגות אשר בשלב כלשהו חשים כי נוכחות הוריהם "חונקת" בצורה שכבר מאיימת על שלום ביתם, עד כדי כך שבוחרים לנתק קשר עם הוריהם ובעצם ליזום מריבה גדולה עם ההורים וקרבן זה הוא על 'מזבח' הזוגיות שלהם ובכך חשים כי מצילים לעצמם את חיי הנישואין. מצב זה אינו בריא כלל וכלל מכמה סיבות: א) לעולם לא נוכל להתכחש לצורך הבסיסי שלנו באהבת מי שמוגדר אצלינו כהורים (גם מאמצים או חורגים), וכמה שנאמר לעצמנו כי זהו הצעד הנכון לעשות, המציאות מוכיחה כי הרגש "מאוכזב" מבן/בת הזוג אשר "בגללו" אנו צריכים לעמוד מול הורינו במצב כל כך לא נעים. ב) כבר אמרנו שהגורם שמתערב בחיינו עלול להשתנות, והוא בהחלט לא רק ההורים, אלא גם ילדים / חברים / רבנים וכו' וכו'. אם ננתק את קשרינו עם כל מי שמתערב בחיינו, מהר מאוד נמצא את עצמנו בודדים בעולם. לכל האנשים שסביבנו יש תמיד משהו לומר...

ובמילים אחרות: הבעיה איננה ההורים! הבעיה נעוצה באיכות הגבולות אותם אנו מציבים ביננו, כזוג, לבין שאר העולם, ורמת קשיחותם של אותם גבולות.

כאשר יש לנו גורם חיצוני העלול להשפיע על חיינו, עומדת בפנינו הברירה אם לשמוע לו ולקבל את חוות דעתו, או אולי, לאחר דיון משותף בינינו, להחליט כי כרגע איננו מעוניינים לקבל את עצתו / מחשבתו / דעתו של אותו גורם. אך שימו לב לשני הדגשים העושים את כל ההבדל: א) עומדת בפנינו ברירה, ב) הדיון הוא משותף. ואתחיל דווקא מהסוף להתחלה. האם כאשר אמך מייעצת או אומרת את דעתה, אתם דנים יחד מה עליכם לעשות וכיצד לנהוג? האם יש החלטה משותפת שלך עם בעלך, או אולי את חשה כי "אין לך ברירה", וכאשר אמך אמרה משהו, בעלך כבר אינו צד בעניין, ואת קרועה בין הצדדים?  לו יצויר שהיה ביניכם דיון משותף על איך וכיצד לנהוג מול אמך, אולי היה נוצר מצב בו שניכם קרועים בין הצדדים, ובמצב כזה אמנם ההחלטה לא היתה פשוטה, אך היא היתה מתקבלת בצורה משותפת, ולא גורמת לקרע ביניכם! מה שלא תחליטו, זו החלטה של שניכם!

וכאן אני עובר לאלמנט הראשון, והוא - האם יש לך ברירה. רוב הזוגות שלא מגיעים במצבים הנ"ל לדיון משותף, מתאפיינים במשפט "לא היתה לי ברירה" או "אני לא יכול/ה לפעול בניגוד לאמי/אבי", וכו'. הבסיס להעלאת נושא כלשהו לדיון הוא כי יש על מה לדון! הרי אם אין לי ברירה, על מה יש לדון? כאן, התפקיד הגדול של שני בני הזוג הוא ליצור איזושהי "מסננת", כאשר שום אלמנט חיצוני שנכנס למערכת אינו יכול להשפיע עליהם באופן ש"אין להם ברירה", אלא הם תמיד יסננו את הנושא ויבחנו אותו. האם כדאי לנו לשמוע ולקבל את הגורם שמנסה להשפיע עלינו? האם כרגע עלינו לדחות את ההצעה להתערבות מסיבות כאלה ואחרות?

ליצור את המסננת הזו זו עבודה זוגית בהחלט, וישנם כמה וכמה גורמים לכך שהיא לעיתים איננה קיימת. אשמח אם תפנו לייעוץ בנושא. מסננת זו מכונה "גבולות עבירים", כלומר, אנו לא מנתקים קשר, ולא נתונים ללחצים כאשר "אין לנו ברירה" ופועלים ככל העולה על רוחם של המתערבים בחיינו, אלא קשובים ואוהבים את כל הסביבה, ובוחרים בעצמנו למה כדאי לנו לשמוע ואת מה אנחנו בוחרים "לסנן". בפועל, ברוב המקרים זה יכול להיות משפט כמו: "תודה, אמא, על העצה והאכפתיות. אני אדון על כך עם בעלי, ונחליט בנושא. תודה רבה, ואוהבת אותך אמא!".

דעו, כי כאשר אנו יוצרים אותם גבולות עבירים, א) אנשים מכבדים את זה! הם נוכחים לדעת כי אנו לא "שמים עליהם פס", אלא שוקלים ברצינות את דבריהם, ואם בכל זאת החלטנו אחרת, כנראה זה מה שטוב לנו (ואם בכל זאת הם כועסים, שיערב להם, אנחנו לא באנו לריב...). ב) תחושתנו האישית היא טובה בהרבה, גם אם החלטנו הייתה לפעול כרצון "הגורם המתערב", אף שלולי התערבותו היינו בוחרים אחרת. דוגמא טובה לכך היא חבר שמזמין אותנו לחתונתו, ואנחנו "חייבים לבוא" ואין לנו ברירה אלא להעניק לו צ'ק שמעמיק היטב את המינוס שלנו בבנק... לו יצויר שבאמת "אין לנו ברירה", הצ'ק הזה כואב לנו בכיס מאוד... אך לו היתה לנו זכות הבחירה, והיינו דנים על כך בינינו ברצינות, כאשר יש לנו אופציה לא לתת את הצ'ק ולהסביר לחבר בטוב טעם את המצב, במקרה שכזה - גם אם נחליט בכל זאת כי אנו רוצים לתת, הצ'ק כבר לא יכאב, למרות המינוס...

התהליך הוא תהליך שמצריך עבודה בהחלט. זהו לא דבר שקורה בין יום, ובהחלט מועיל לעיתים לפנות לגורם שיוכל לעזור. אך התוצאות משתלמות ביותר!

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי pini41133@gmail.com