"ידעתי שזה מה שיקרה!". מדוע נבואה מגשימה את עצמה?

זוגות לרוב מכירים היטב זה את זה, ויודעים פחות או יותר לצפות מראש את התנהגותו / תגובתו של הצד השני בסיטואציות כאלה ואחרות. אך למרות הידיעה הנ"ל, לא פעם זוגות מתלוננים על התנהגות מסוימת אשר חזו וידעו מראש. תובנה זו מגלה לנו משהו בסיסי בנפש אדם, והייתי רוצה להרחיב על כך.

מוכר לכם המשפט "ידעתי שזה מה שיקרה"?

מוכרת לכם גם התחושה הנלווית למשפט זה?

בדרך כלל זו תחושה לא נעימה. כיצד זה ייתכן? הרי אם אנו יודעים כי "זו המציאות", והתנהגותו של האחר צפויה מראש ולא ניתן לשנותה, מדוע זה מרגיז כל כך כאשר זה קורה בפועל?

דן ודינה הם זוג למופת. הכל למישרין, אהבה אחווה שלום ורעות, עד ש"זה" בא. "זה" הוא הכינוי שלהם לסיטואציה בה הם לא סוגרים את החודש. כבר לקראת סוף החודש הלועזי הם יודעים היטב את המצב, ואיתו גם מתכוננים נפשית לכך כי הולך לעבור ביניהם "חתול שחור". ואז מגיע האחד בחודש, והטלפון מהבנק, והמשכיר של הדירה, והגננת של הילדה וחשבון החשמל באים יחד איתו, והם לא באים לבד. באה גם המריבה, הטחת ההאשמות ההדדית על בזבזנות וחסכנות, פרזיטיות ויציאה לעבודה, מדיניות כלכלית הרסנית או לא וכו' וכו'...

תשאלו אותם, כל אחד מהם יודע לתת מראש תחזית מדויקת למדי כיצד עומדים להיראות הימים הבאים. התנהגותו של דן צפויה, כמו גם התנהגותה של דינה, אך בכל זאת זה "בלתי נמנע".

האין זה אבסורד? אם הכל ידוע, מדוע הם עדיין "מתרגשים" ממה שקורה?

ישנו מושג ידוע המכונה "נבואה המגשימה את עצמה". ההסבר הפשוט לכך הוא כי כאשר אנו חושבים למשל כי מישהו עומד לתקוף אותנו, אנו דואגים מראש לצאת מולו עם "כלי מלחמה", ואז הנ"ל באמת תוקף, מעצם העובדה כי הוא חש מאוים, והידיעה מסובבת מציאות.

אך ישנו ממד נוסף אותו אנו נוטים לא לקחת בחשבון והוא: כאשר אנו מחליטים כי השני יתקוף, אנו בעצם מחליטים כי אנו נחוש מותקפים! כאשר דינה "יודעת" כי היא עומדת להיעלב ולהיפגע באחד בחודש, היא כבר נמצאת שם! וכאשר בא האחד בחודש ודן פונה אליה בחיוך ואומר "בוקר טוב", היא חשה נעלבת, ולא כי הוא באמת העליב, אלא כי היא יודעת שהיום הוא מעליב אותה. אז היא תאמר שזו היתה ה"מנגינה" של ה"בוקר טוב" שביטאה ציניות, או כל טענה אחרת, ובעצם דן ודינה קיבעו את עצמם בנבואה שקשה מאוד להשתחרר ממנה.

כיצד ניתן לשנות זאת?

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להחליט כי אינני מכיר את בן/בת הזוג שלי. אני לא יודע לחזות מראש את התנהגותו, ואני פתוח לכל כיוון. הדבר הזה סולל בפנינו את הדרך לצעד השני שעלינו לעשות, והוא לשבת בנחת, בשיחה רגועה, ולהעלות את הנושא שמציק לי, לאילו תגובות ואמירות הייתי מצפה, ואילו תגובות יכולות להיות הרסניות כלפי. כך אפשר לתת לצד השני ולי הזדמנות אמיתית לתיקון ולחיים יותר טובים.

אבל, זה יכול להיעשות אך ורק אם אחדל מ"נבואותי", ואחזור למקום הלא יודע.

אז מדוע אנו כועסים אף על פי שידענו מראש? פשוט מאוד! כי אנו יודעים שנכעס!

ומדוע אנו מחליטים מראש שנכעס, אף על פי שזה פוגע בנו שוב ושוב?

התשובה לכך ארוכה, אבל ככותרת אוכל לומר כי הצורך שלנו בביטחון גורם לנו לרצות כמה שיותר לחזות מראש מה יקרה לנו או בסביבתנו, וכדי שלא להגיע לתחושת ערעור של אותו ביטחון, אנו לוקחים בחשבון את האופציה הגרועה ביותר, ומתכוננים אליה נפשית.

ככל שהאדם יוכל לשהות יותר במקום של חוסר ידיעה, כך תוכל סביבתו ובן/בת זוגו להשתנות ולהפתיעו לטובה. איך מגיעים לכך? על כך בפעם אחרת...

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. pini41133@gmail.co