שנה לפטירתו: הצצה מרתקת לדמותו של הגרז"ן גולדברג זצ"ל

בשנה שעברה איבד עם ישראל את אחד מגדולי הדיינים בדור, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים – המופלאים שבדור.

הרב כונה "הגרז"ן" כראשי תיבות של שמו, וכביטוי לכוח פסיקתו ההלכתי; "הגאון שלא ידע כי קרן אור פניו", תיארוהו. "הרב חוצה המגזרים", בשל נכונותו ללמד ולהרביץ תורה לכל מקום שביקש ממנו למסור שיעור. הוא מסר עשרות שיעורים בשבוע, בכל רחבי הארץ.

הרב זלמן נחמיה זצ"ל (י' בשבט ה'תרצ"א, 28 בינואר 1931 - ל' באב ה'תש"פ, 20 באוגוסט 2020) היה ראש ישיבה ודיין ישראלי, חבר בבית הדין הרבני הגדול והעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית. כן היה ממייסדי בית הדין הפרטי לענייני ממונות "הישר והטוב" וראש ישיבת "דעת משה" של חסידות סדיגורה בירושלים. בעבר שימש גם ראש ישיבה בבית המדרש של המרכז האקדמי לב וראש כולל לדיינות "שבט ומחוקק". רבים מדייני ישראל בארבעים שנה האחרונות הם תלמידיו נחשב אחד מגדולי הדור ופוסקי הדור, מגדולי המשיבים שבדור האחרון נחשב ממשיך דרכו של חמיו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.

קשה עד בלתי אפשרי לתאר את גאונותו, שקדנותו וענוותנותו. ליקטנו עבורכם מקבץ סיפורים על אישיותו הנאצלת.

הרב זלמן נחמיה זצ"ל נולד ברוסיה לאביו רבי אברהם זצ"ל מתלמידי נובהרדוק, שהיה רב במינסק. מיד לאחר הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, נלקח אביו לסיביר ב"עוון" הרבצת תורה, ונשפט ל-10 שנות מאסר, כשהחוקרים מלגלגים עליו: "על אפך ועל חמתך, אתה תמות בסיביר ובנך יגדל לקומוניסט מובהק"... בהיותו בסיביר, שלח אביו מכתב לרבה של מינסק, הרב אייזיק רבינוביץ', וביקש ממנו שידאג שבנו (שהיה אז בן שבועיים) ילמד תורה.

* * *

בניסים גלויים השתחרר אביו לאחר חדשים ספורים, והמשפחה הצליחה לעלות לארץ ישראל, כבר בתור ילד נודע בשקדנותו הנדירה, בגיל צעיר מאוד כבר ידע חלקים רבים מהתנ"ך בעל פה, כשאביו משקיע בקידומו בלי סוף, לאור כשרונותיו הברוכים. מדי יום היו פוסעים יחד לתפילת שחרית, כאשר בדרך משננים משניות בעל פה. כך ידע הרב בהיותו נער סדרי משניות שלמים בעל פה.

* * *

אשתו הרבנית עמדה לימינו. תמיד דאגה שכשהוא חוזר הביתה, האוכל יהיה מוכן. סדר היום בבית התנהל על פי סדרי השיעורים שמסר. תמיד הקדימה לשוב, ולהמתין לו בבית המסודר. עשתה הכל כדי להעניק לו את מנוחת הנפש ושלוות הנפש לעסוק בתורה ולהרביץ תורה. קשה תאר כמה אירועים הפסידה הרבנית, כדי לעמוד לימינו של בעלה הגדול.

אבא לא כעס מעולם, חוץ מפעם אחת

"אני זוכר בתור ילד", סיפר בנו, הרב חיים בהספד, "אבא ישב ליד השולחן בסלון עם 'חושן משפט' גדול, ומסביב כל הילדים, זה עושה שיעורים, וזה יושב ומשחק, ואבא יושב עם חושן משפט, ביד השניה מנענע עגלה, ותוך כדי עונה תשובה לילד על תרגיל בחשבון".

* * *

"אבא כל שבת קם מהשולחן", המשיך הבן לתאר את אביו העניו. "מעולם הוא לא ביקש כלום, לא להביא לו את המלח, לא את הבקבוק, לא לשטוף את הגביע. בלי לדבר לפני שמרגישים, היה צריך משהו? אבא במטבח, הולך וחוזר. שואלים אותו: 'למה לו אמרת?', אבא לא רצה להטריח אף אחד, אף ילד. רק ביקש שיתנו לו מקום לעבור, והוא הלך בעצמו לקחת את מה שרצה".

* * *

בנו הרב אליהו סיפר בהספד: "זכורני לפני שלושים - ארבעים שנה, היה מגיע אליו כל צהריים יהודי מר נפש, שוחח עימו שעות ארוכות ולקח לו הרבה כוחות נפש. יום אחד דיברתי עם האיש הזה וביקשתי ממנו להגיע לעיתים יותר רחוקות". כמה אבא כעס עלי. אמר לי: "מה אתה עושה...?!, רחמנות על היהודי הזה"...

* * *

"כמה פעמים בבתי הדין היו אנשים מרי נפש שצעקו עליו וזלזלו בו", הוסיף בנו לספר. "אבא אמר: 'אוי ואבוי, לא לפתוח את הפה ולא לענות להם'. כל ההתנהלות שלו היתה בבחינת 'הנעלבים ואינם עולבים'.

* * *

"לא זכור לי בכל החיים שפעם אבא כעס", חושף בנו הרב אליהו פרט מדהים ומעורר השתאות. "שאלתי לפני כמה שבועות את גיסי אם הוא ראה את אבא פעם כועס, כי אני לא שמתי לב אף פעם שאבא כועס. הוא אמר לי 'כן, פעם אחת שמעתי את אבא מדבר עם מישהו בטלפון, הוא הבין שההוא כנראה דיבר בזלזול על ה'אבני נזר', אבא הקפיד מאד'. זו היתה הפעם היחידה שאבא כעס ומחה בבן אדם.

* * *

בנו הרב אהרן: "אבא היה האדם הכי מאושר בעולם. הוא לא היה צריך שום דבר, לא כבוד, לא כסף. תמיד בתור ילדים היה משכנע אותי: 'אנחנו אנשים הכי מאושרים בעולם, לא חסר לנו שום דבר, גם אם אתה רוצה כעת משהו ואין לך, אין בעיה. אתה צריך להבין שלא צריך את זה, ואם תחשוב כך אז בכלל לא תצטרך את זה"...

* * *

"שבת אחת שהיה צריך ללכת לבקר נכדים בשכונה אחרת לא רחוק מאתנו, והוא שאל אותי איפה יש בית כנסת בשביל להתפלל מנחה", ממשיך בנו הרב אהרן לספר. "במוצאי שבת שאלתי אותו אם הוא מצא את בית הכנסת, והוא השיב לי: 'שלא תשאל, אני ממש מתפלא. באתי לבית הכנסת וכיבדו אותי שם, וגם נתנו לי עלייה, ונו מילא אדם עם זקן לבן אז מכבדים אותו בעליה, הפלא הכי גדול שלי היה שהם ידעו את שמי, ואני לא הכרתי אף אחד מהם, איך הם ידעו את השם שלי?... מעניין איך הם יודעים?... איך הם יודעים מי אני?..." זו היתה הענווה שלו. ככה הוא גדול, וככה הוא חי.

בן יחיד להורים וכיבוד הורים מופלא

"נותרת בן יחיד להוריך לאחר שאחותך היחידה הי"ד נהרגה מפגז במלחמת תש"ח", ממשיך הרב אהרן. "ההורים היו שבורים מאוד, ועם כל התורה שלך, איזה כיבוד אב היה לך. לא גמרת לעזור להם. לא היה לך יום אחד בחיים שלא נכנסת לבית של ההורים לראות במה אפשר לעזור".

* * *

"עד היום" ספר פעם בגילוי לב לנכדו הרב יעקב שטראוס, "אני מרגיש לא נעים כאשר אני נזכר בפונוביז'-רב. כאשר למדתי בישיבה נהרגה אחותי היחידה לאחר נישואיה מצליפת פגז. הפגז פילח גם את לב הורי השבורים, ומדין מצוות כיבוד הורים הוכרחתי להעתיק את מקום לימודי בסמוך אליהם, לישיבת חברון. עד היום אני מרגיש  לא נעים מהרב מפונוביז, על כך שהכאבתי לו בשעתו כשעזבתי את הישיבה"...

* * *

הרב אהרן ממשיך להפעים בסיפוריו: "פעם אחת בחיים שמעתי ממנו משהו על קנאה, הוא אמר לי כשנפטר איזה ת"ח גדול: 'אוי איך אני קינאתי באיש הזה. אין לך מושג איך קינאתי בו'. והוא סיפר לי מה קרה. אבא הרי היה ביישן גדול מאד, והוא בצעירותו ישב ולמד בבית כנסת בברוידעס, ולא היה אז כמעט ספרים בבתים ובבתי כנסת, והיה שם בבית הכנסת ארון ספרים בבית הכנסת שהיו בו רשב"א ופנ"י ועוד כמה ספרים, ובית הכנסת היה נעול, וישב שם איזה בחור שהגבאי הכיר בו שהוא תלמיד חכם, אז הוא נתן לו את המפתח בלילה כדי שהוא יוכל ללמוד מהספרים, ואני... נפשי יצאה מקנאה... למה אני לא יכול ללכת ולהסתכל ג"כ בספרים... זה היה אצלו קנאה... רק בדברים כאלה".

* * *

"מושגים של שנאה לא היו אצלו", ממשיך הרב אהרן להספיד את אביו הגדול. "כשפעם אחת היה אדם שרדף אותו, ובייש אותו באכזריות, אז הוא ישב וחשב איך זה יכול להיות שהגיע לי כזה דבר, מה יכול להיות שקרה לי כזה דבר... אחרי זמן רב הוא אמר לי: 'חשבתי לעצמי שפעם הרהרתי על איזה אדם גדול, ואני בטוח שזו הסיבה שלכן אותו אדם רדף אותי'.

* * *

"נסענו פעם לקבר הרמב"ם, ומיד כשנכנסנו לשם אבא כינס מניין אנשים סביבו ואמר שהוא רוצה לבקש מחילה מהרמב"ם", מפעים הרב אהרן לספר. "היה נראה לו שאולי פעם הוא התבטא בביטוי לא יפה על הרמב"ם... כולנו הרי לומדים רמב"ם ומקשים עליו וכו' וכו'. אבל זו היתה הנקיות שלו. הוא חשש מאיזה ביטוי וביקש מחילה".

* * *

"הכישורים שלו היו מדהימים. הוא היה הראשון להתמצא בשאלות של כל דבר חדש שהיה. עוד לפני שאנשים ידעו מה זה תוכנות ומה זה חומרות וכו' הוא כבר כתב תשובות אם מותר להעתיק את זה או לא. אני זוכר כמה אנשים אז בכלל לא הבינו את השאלה. כשהתחילו מכשירי הנשמה, ואנשים עוד לא ידעו מה זה, הוא מיד כתב לפני 40 שנה את הקדימה זה מפני זה... את כל השאלות הכי חמורות שישנם עד היום הוא כבר חשב וכתב עליהם לפני עשרות שנים", מספר הרב אהרן.

מוניות זה לאנשים חשובים. אני יכול לנסוע באוטובוס

מאות של אברכים, רובם עולים מחוץ לארץ, עברו דרכו כדי לקבל מבחני סמיכה. הם הגיעו לביתו, והוא בעצמו עמד וצילם עבורם את דפי המבחנים. למרות טרחתו הרבה בנושא זה, לא הסכים ליטול אף פרוטה בתמורה. עיקר מגמתו היתה להשאיר אברכים אלו שקועים בלימוד, כי כאשר הוריהם רואים את כתב הסמיכה של הבנים – לא יסחפו אותם לעולם העבודה.

באחת הפעמים, התלמיד התחנן לתת סכום סמלי על המבחנים. הרב נענה לבקשתו, נטל את שטר 200 השקלים, והכניס למעטפה בצד. "עבור העוזרת הגיורת", אמר בנקיות כפיו.

* * *

היה נקי מאוד בדיני ממונות. כאשר היה דיין, קיבל זכאות ממשרד האוצר למוניות חינם, על חשבון המדינה. מעולם לא נטל מונית. "מוניות זה לאנשים חשובים", אמר בפשטותו. "אני יכול לנסוע באוטובוס". אם אתם ירושלמים, בוודאי זכיתם לראות יהודי אציל נפש, בן 87 (!) עולה לאוטובוס 'אגד', ונוסע עד לבניין האנציקלופדיה התלמודית, ומשם לבית וגן, ומשם לבית הכנסת הגדול. מדי יום ביומו, ללא מוניות כלל.

ענוותנותו הנדירה והמופלאה היתה לשם דבר, התהלך תמיד בצידי דרכים, והתנהג בפשטות, כשכל הנהגותיו לשם שמים ולא לשם שררה וכבוד. מעולם לא הסכים שיעמידו לו נהג פרטי (על אף שרבים הציעו עצמם וחפצו בכך), הוא העדיף לנסוע באוטובוסים עד גיל זקנה מופלגת, העיקר שאף אחד לא יטרח עבורו, ולא ימתין לו אפילו שניה אחת.

* * *

רבים התחננו להסיע אותו ממקום למקום כ'טרמפ'. מעולם לא לקח. "אני דיין", הסביר, "ובטרמפ יש חשש שוחד אצל מי שהיה אצלי בדין תורה, או שאולי יגיע אליי בעתיד"...

* * *

פעם כשנטל ידיו, ולא היתה לו דרך לנגבן, סרב להשתמש בטישו עד שהובהר לו שזה שייך לבנו.

* * *

בענותנותו הרבה הסתיר את הנהגותיו והקפדותיו, שלעיתים התגלו רק לאחר שנים רבות. בעת היותו עורך ראשי באנציקלופדיה התלמודית, היה נכדו מגיש לו כוס תה ועוגה. את העוגה סרב תמיד לקבל במקום זה, עד שהתברר שהוא חושש שהמקום יחשב כ"מקום שמכנסים בו חמץ" ויתחייב בבדיקה בערב פסח.

* * *