בראש השנה, אפרת ברזל מתפללת על אלול. זה שיבוא בעוד 11 חודשים

בפעם הראשונה ששמעתי את המושג "זקנה רוחנית" בהקשר של אל תשליכני לכזו, התרגש לי בין חדרי הלב.

אני לא יודעת, בניתוח לאחור, שם בכיתה הצנועה הזו שברחוב השל"ה בבני ברק, במקום הקסום הזה שנקרא, ס.ל.ה. סמינר ללימודי היהדות, אני לא יודעת אם מה ששימח אותי היה הרעיון שיש מילים ושיש להן מאחורי הקלעים, שאפשר לקרוא פסוק ואפשר להיכנס עם פנס לסודות הניקוד שלו, או אולי מה ששימח אותי זה שיש סטטוס כזה שנקרא "זקנה רוחנית", שהיא כמו עצבות או דיכאון או אולי תקיעות, או חוסר התלהבות, או דכדוך, או אור כבוי בעיניים או חוסר רצון לעבודה פנימית, או תחושת "אין לי כוח יותר", אדישות להבנה של רמזי אלול, ושמהיום אדע איך לבקש: "זקנה רוחנית" תהיה ביטוי בתפילות שלי, אבקש מריבונו של עולם שלא ישליך אותי, אם הוא לא חייב, שום השלכה לשם. שישאיר אותי רגישה ומתלהבת, מבקשת קרבה ואוהבת, חיה וקיימת.

וכך, בכל ראש השנה כשאני בוכה ומתחננת, מבקשת על הרבה דברים, עובדת מסודר, מבקשת שנשב יחד בשמחה בסוכה, שהסתיו יהיה יהודי, שנדליק נרות ברוגע בחנוכה, שבפורים באמת יהיה שמח, שבפסח נארח, וכשאני מגיעה כמו בא' אוהל ב' זה בית - לאלול, אני נעצרת ובמיוחד מתרכזת: מבקשת הרבה בקשות על אלול, זה שיבוא בעוד 11 חודשים, לא זה שעכשיו יצא ובמקומו נכנס יום התרועה, אלא מבקשת על אלול הבא.

יודעת כמה ראש השנה תלוי בכמה בנינו אותו באלול שקדם לו.

יודעת שהרת עולם בו.

יודעת שצריך לבוא מוכנים.

לא בשביל אף מורה ולא באף סמינר. אני בעצמי, בגילה וברעדה.

אל תשליך אותי לזקנה רוחנית. הצמד לי את הרב הנכון, את הספר שאתחבר אליו, את הזיהוי של המידה שאני הכי אמורה לעבוד עליה, אפשר לי לגעת בקבוצת הסיכון הרגשית בתוכי, לא לפחד להשתפר.

וכך עם השנים גיבשתי לעצמי תכנית אוטודידקטית לאלול, מסע של כללים והתנהגויות של בית הספר של החיים שפתחתי לי.

אני המזכירה, אני המורה, אני הספרנית, אבל הכי - אני התלמידה.

המנהל שלי יושב בימי הלימוד האלה בשיעור שמש בשדה. אם יש לי שאלה - אני מתקרבת ושואלת אותו, אם משהו לא כשורה, קל לי לגשת, לקבל הסבר, ולתקן אותו.

אני אף פעם לא יודעת מראש מי יהיו המורים שלי במדרשת אלול הפרטית שפתחתי לי.

בסיום הלימודים כל שנה, אני היחידה שמופיעה בתמונת המחזור, לבד, כבקרת רועה עדרו. זה רק אני ואת. אפרת.

השנה קרה לי דבר שלא קרה לי אף שנה.

רוב המורים בצוות לאורך השנים הם אנשים שכבר לא חיים כאן. רבנים חשובים, גאוני עולם, הרב וולבה, והרב דסלר, הנתיבות שלום, והגאון מוילנא.

השנה קיבלתי שיעור פעם ראשונה ממורה צעיר, שעבר אל חיי עולם רק לפני שנה ושבועיים.

"חני, אם אני לא בבית, תשאירי לי את הספר בארון החשמל", אמרתי לאמא שלו, ולא ידעתי איזו מתנה היא מעניקה לי.

לפני שנה בדיוק הלך לעולמו בחור ישיבה אחד ויחיד, בני בריף שמו. שלוש שנים הוא התמודד עם המחלה הארורה הזו, עם אבא ואמא מסורים, אחים וחברים. במשך השנים האלה הוא כתב יומן.

"מאושפז במחלקה האונקולוגית קומה 3. ארגנו לי בהפתעה שמחת בית השואבה, לא רציתי ללכת ולא היה לי כוח, כי זו היתה פעם ראשונה מול כל החברים".

היומן וכל האנושיות השברירית של כולנו נמצאים בין דפיו, התקשרתי לחני, וסיפרתי לה על התפילה שלי לאלול.

"כתוב בספר", אמרתי לה, "שעוד כשהייתם בארצות הברית, בנסיעה האחרונה לטיפולים יומיים לפני שבני נפטר בארץ, הוא מלמל "להנציח בקבר". אני לא יודעת למה הוא התכוון, אבל הבני שלך שלח לי טלטול אלול כמו שרק יכולתי לדמיין".

הפשטות של החיים של בחור ישיבה שרק רוצה לחיות וללמוד, של חברים ושל זיץ עם גיטרה, וההבנה שבמוצאי שבת אחד יכולה לכאוב הבטן ומשם כלום כבר לא יהיה אותו דבר, המילים הפשוטות של הילד הזה, שרק חיפש לעשות טוב, סבל ייסורי תופת ולא גילה לאיש עד כמה, העבירו בי רעד.

"אני חושבת שכל בחור ישיבה צריך לקרוא את הספר הזה", אמרתי לה, "אני חושבת שכל אמא ואבא צריכים לקרוא את הספר הזה", אמרתי לה, "אני הולכת להוריד בקפסולה של הבן שלי בחברון כמה יחידות ממנו, אניח בצד, מי שיקרא יזכה, תפילותיו יהיו משם והלאה אחרות".

"אמא, תני לי חיבוק", היו המילים האחרונות של הילד שלך, חני, ילד בן 22, שסגר את העיניים וביקש בסופו של הסוף, קרבה.

תודה, בני, תודה על אלול משמעותי.

יהיו הדברים לעילוי נשמתך.