לא סתם עוד ספר: תנ"ך בגובה השמים

בהפגנת הענק בשבוע שעבר נגד תכנית הטלוויזיה של "כאן", צדה את עיני אישה שעמדה בין אלפי המפגינים עם שלט ועליו כתוב "היהודים האמיתיים באים - לימוד תנ"ך בגובה השמים".

משהו במראה הבוטח ובעמידה הברורה והשקטה שלה משך את עיני, וניגשתי אליה.

"שלום, שמי מוריה, המסר של השלט שלך מעניין אותי".

"שלום", היא ענתה לי בחיוך קטן, "שמי רחל. כן, על שם אותה אם של כולנו, רחל אמנו, נעים מאוד".

"מה בעצם האמירה שלך עם השלט שאת מחזיקה?", שאלתי בהתעניינות, והיא הסבירה בשמחה: "נולדתי בבית שלא שמרו בו תורה ומצוות. אני בוגרת מערכת החינוך הממלכתית, כמו האנשים שכותבים ומשחקים בתוכנית הטלוויזיה שבגללה כולנו כאן. כלומר, למדתי תנ"ך במשך 12 שנה כמו כל שיעור אחר, כמו שיעור היסטוריה או שיעור ספרות, בלי ליחס לתנ"ך ולנאמר בו שום חשיבות או כבוד מיוחדים, בטח שלא קדושה.

"מנקודת המבט בה אני מתבוננת בדברים היום, כמי שלומדת ומלמדת תנ"ך, ורואה באנשי ונשי התנ"ך דמויות מופת, מהם אני שואבת תובנות משמעותיות וחשובות לחיי, אני מצרה על הזילות של לימוד התנ"ך וסיפוריו כפי שהכרתי בילדותי".

וואו! לזה לא ציפיתי. "אז בעצם את כאן כמי שכואב לה היחס הזה לתנ"ך?", תהיתי בקול, והיא המשיכה: "בדיוק! אני יודעת למה הם מעזים לכתוב כך. אני זוכרת איך היה היחס לתוכן התנ"ך בשיעורים".

"איך היה היחס?", אני שואלת, תוך שאני מנסה לדמיין בראש מה לומד ילד בשיעור תנ"ך בבית ספר ממלכתי בארץ ישראל.

"כתלמידה, מעולם לא גרמו לי להרים עיניים אל מי מהדמויות דרך לימוד עמוק ומשמעותי עליהן. מעולם לא לימדו אותי את ההבדל בין ספר התנ"ך לספר היסטוריה, בין סיפור מהתנ"ך לסיפור של צ'כוב או המינגווי. אני מבינה שרק מי שלמד כך תנ"ך מעז לכתוב בצורה צינית, לועגת ומלעיגה על הספר הקדוש לנו. כל זה מבלי להבין בכלל מה הבעיה".

הבנתי שמצאתי אשת שיחה מרתקת עם תובנות ששווה להקשיב להן. ביקשתי ממנה שבסיום ההפגנה נשב בצד ונדבר עוד קצת. אמרתי לה שמעניין אותי לשמוע עוד על הדברים מהזווית שלה.

עם התפזרות ההפגנה המכובדת ביותר, בה לקחו חלק אלפי יהודים כואבים מכל גווני קשת הציבור בישראל, נפגשנו בפינת הרחוב. השלט עדיין היה בידיה, והתנוסס מעלה כזועק ליוצאים מההפגנה "אל תשכחו את העיקר - תנ"ך בגובה השמיים".

התיישבנו ורחל המשיכה להסביר לי: "בגלל שיוצרי הסדרה מעולם לא ראו את התנ"ך בצורה טהורה וקדושה, כי הם למדו אותו רק כעוד ספר, הם אפילו לא מבינים מה הבעיה בכל הארס, הלעג והציניות שמוצאים משכן בלב צופיהם. הם לא מבינים מה הבעיה כשדמויות התנ"ך הופכות לדמויות נלעגות וחסרות ערך ומשמעות.

"כמוני, גם הם גדלו כתלמידים במערכת החינוך הממלכתית, עם מאמרי חובה של ביקורת התנ"ך ופרשנות רדודה שהופכת את סיפורי התנ"ך לסיפורים על דמויות של אנשים קטנים שהיצר, התאווה והכבוד הם המנהלים את חייהם, ואין כלום חוץ מזה. כאילו העיקר אצל אבות ואמהות האומה הוא הרצון בכבוד, בעושר, בשליטה, בכוח, בסיפוק התאוות ועוד. אין שום משמעות לזה שהם נבחרו על ידי ה', אין שום גדולה, מידות נעלות, עבודת מידות, חוכמה, חוש צדק, רצונות גבוהים, חתירה לאמת ולקדושה".

רחל עצרה רגע להסדיר נשימה והמשיכה: "ובכלל, לפי ביקורת המקרא, התנ"ך נכתב בכל מיני תקופות על ידי אנשים מלאי אינטרסים... אז מה, לשיטתם, יש להעריך כאן בכלל?

"הלימוד הנמוך הזה גורם לתלמידים שלומדים אותו להבין שאין אל מי להרים עיניים, אין את מי להעריך, ללמוד מדרכיו וממעשיו".

נימת עצב נשמעה בקולה כשסיימה: "וכשאין אל מי להרים עיניים באמת, מרימים עיניים למה שנקרא היום 'סלב', וכשלומדים מהתנהגותם... כולם מפנים פנים לאדמה וחיים חיי יצר ותאווה".

כבר בתחילת השיחה הבנתי שרחל היא אישה מלאת תובנות, וככל שהתגלגלה השיחה הבנתי עד כמה הדברים אכן מבוססים אצלה, וישנו חוט המקשר את כל התובנות ביחד.

השעה כבר היתה מאוחרת, ואף על פי שהייתי מוכנה לשבת איתה עוד שעות, ביקשתי ממנה תובנה אחרונה לפני הפרידה.

"חשוב לדעת שאת התכנית הזו, ותוכניות נוספות שכמותה, רואים גם ילדים ונוער שחיים בעולם הדתי, הם והוריהם, והם לא מבינים מה הבעיה בזה. על כך אני כואבת עוד יותר", קולה הפך שקט.

"יש לך רעיון לפתרון?", קיוויתי כל כך שהשיחה לא תסתיים רק עם הכאב בלי הבזק של תקווה.

רחל חייכה, ואור האיר את פניה. "יש דבר שיוכל לפתור את הכל מהשורש, והוא יצירת אלטרנטיבה. כתיבה של תכנים על התנ"ך, על מדרשי חז"ל וחייהם של חכמינו, על גדולי ישראל לאורך כל הדורות שמראים ומספרים על החיים שלהם, מתארים את הגדולה, העומק, המידות הנעלות, הרצונות הגבוהים, הקשר לריבונו של העולם והשאיפה להדבק בו. כתיבת ספרים שמספרים על הדמויות מתוך ערכן האמיתי. יצירת סרטים וסדרות שיביאו את הסיפור האמיתי, המלא בקודש, בערכים, בהסתכלות על התנ"ך והסיפורים בו בגובה השמים. יצירת סרטים וסדרות עם תוכן שבונה את הנפש ומחזק אותה. אני מייחלת לראות סרט מתוך ידיעה שבסיומו אהיה אישה יהודייה טובה יותר!".

השתתקתי לרגע ואמרתי לה בחיוך גדול: "אני מכירה מקום כזה. אני עצמי סטודנטית בבית ספר לקולנוע יהודי, וכשמם כן הם, מרימים את הדגל מבלי להתבייש ומבלי להתפשר".

"אז יש תקווה", אמרה רחל, ונפרדנו לדרכינו.

מוריה יאיר היא מרצה ומלמדת לימודי קודש בשילוב תובנות ליישום בחיים, תלמידת מסלול הכתיבה של בית הספר לקולנוע יהודי.