שוקי בריף ששכל את בנו במסר חד: "למרות הכל לא אמות כי אחיה"

את השם "שוקי בריף" שמעתי כמה פעמים בכל מיני וריאציות שונות, כל פעם בכובע אחר. פעם סיפרו עליו שהוא מתנדב בכיר בהצלה גוש דן, איש עסקים, אב שכול. בהזדמנויות אחרת שמעתי שהוא מתנדב בארגון "המשמחים" של "רחשי לב", ומישהו טען לי בתוקף ששוקי הוא עסקן רפואי בבית חולים תל השומר.

אז מי אתה באמת שוקי בריף? החלטתי לקום ולחפש אותו. אמרו לי: "תלך לבית חולים תל השומר, אין סיכוי שאתה מפספס אותו". כיתתי רגליי לתל השומר והתחלתי לחפש את שוקי בריף. "תסלח לי, איפה שוקי בריף נמצא?", שאלתי את אחד המאושפזים, והוא הסתכל אלי, חייך ואמר: "כנס פנימה ולא יהיו לך שאלות". התחלתי להבין עם מי יש לי עסק.

"אין לי זמן עכשיו", אמר לי שוקי כשפניתי אליו והצגתי את עצמי ככתב הידברות. "אני כרגע עסוק עם משפחה שזה עתה בישרו לה את בשורת האיוב. אני לא יכול להתפנות אליך, גם אם אני מאוד אוהב את הידברות" אמר לי שוקי, והמליץ לי להמתין עד יעבור זעם.

שוקי בריף (52) נשוי ואב ל-4 מתגורר בבני ברק, ובשנים האחרונות בילה את רוב הימים והלילות במחלקה האונקולוגית לילדים בתל השומר עם בנו בני ז"ל, שנפטר בגיל 21, לאחר 3 שנים של מאבק במחלת הסרטן.

כבר בשאלה הראשונה שלי לשוקי הוא אתגר אותי. שאלתי אותו כמה ילדים יש לו, והוא עם החיוך הגדול שלו ענה: "4 ברוטו 3 נטו". הבנתי שעל מנת לשרוד את המהמורות, חייבים את ההומור השחור, התיישבנו על הספה במסדרון בית החולים, וניהלנו שיחה רוויות רגשות ותעצומות נפש.

"היה זה בראש חודש אב, בני התקשר אלי בני מהישיבה וסיפר שכואבת לו הבטן. אמרתי לו: 'בוא הביתה ותנוח קצת', אבל בני לא הסכים, כי היה להם מבצע בישיבה של רצף לימודים, והוא לא רצה להפסיד את זה. הוא אמר לי: 'אני ייקח קל בטן וארגיש טוב'. זה היה ביום חמישי. במוצאי שבת בני מחייג אלי שוב ואומר לי: 'אבא, כואבת לי הבטן, וגם התנפח לי בצוואר'. נפל לי הלב, אמרתי לו: 'הרגע אתה מגיע הביתה'. הוא למד בישיבת מיר – ברכפלד והגיע מיד לבני ברק. הרמתי טלפון לרופא שאני מכיר, הלכנו יחד לביתו והוא קיבל אותנו, הרופא בדק את בני ואמר לי: 'הייתי אומר לך הרגע לנסוע לבית חולים, אבל מכיוון שלא יעשו אתך כלום בלילה, אז על הבוקר תתפנו למיון, כי זה לא נראה טוב".

בני ידע ושתק

נראה על שוקי שקשה לו להיזכר ברגעים הללו, דממה חלפה בינינו עד שהמשיך: "למחרת היה היום הראשון שלי בבית החולים עם הילד, כמטופל ולא כמתנדב. הלכנו למיון, משם עלינו לפנימית. שם החלו בדיקות רנטגן למיניהם, החל מאולטרסאונד, ממשיך ל – CT וכלה בביופסיה. כפי שהיה נראה מהרופאים היה ברור שזה סרטן, והם רק עשו את הבדיקות בשביל לדעת איזה סוג, אבל הם לא אמרו כלום, וכולנו היינו דרוכים בשקט מפחיד, לקראת הבשורה שאמורה להגיע בימים הקרובים".

איך הצלחת להחזיק את עצמך ברגעים כל כך קשים?

"האמת שהיה לי מאוד קשה. הייתי לבד ולא רציתי לשתף את בני במה שאני מבין, ולכן שמרתי עמוק עמוק את ההבנה שלי, והצער שלא ידע לאן לפרוץ. כל יום חיכיתי בחדר עם בני לקבלת התוצאות, ידעתי שהם צריכות להגיע, לכן לא זזתי מהחדר שלו. בכל יום לאחר שהסתיימו הבדיקות בני היה לוקח משככי כאבים והיינו נוסעים הביתה, וזאת על אף שבעצם היה זה תוך כדי אשפוז. בלילה היינו חוזרים לישון בבית החולים. פחדתי שהרופאים יגיעו לבשר לו את הבשורה כשהוא נמצא לבד בלי קרוב משפחה, כיוון שבני היה כבר בגיל 18 והם לא חייבים לשתף את ההורים. אבל התשובות מיאנו מלהגיע. לאחר 5 ימים, ביום חמישי, השתחררנו הביתה עם משככי כאבים. ביום ראשון היה ט' באב, כולם מתאבלים על חורבן הבית הראשון והשני, ואצלי החל חורבן הבית השלישי. קיבלתי טלפון מד"ר דיימאן אורבן, אדם יקר משכמו ומעלה, שאותו הכרתי באשפוז כמנהל המחלקה האונקולוגית מבוגרים בתל השומר, הוא אמר לי: 'התפנה מקום במחלקה האונקולוגית, במוצאי הצום אתם מוזמנים להגיע'. לא היה צריך לומר מעבר לזה שום דבר".

ובני עוד לא יודע כלום?

"אני חשבתי שהוא לא יודע. לאחר הטלפון מהרופא עוד לא אמרתי לו. חיכיתי לערב ואז סיפרתי לו על השיחה עם הרופא, כי אנו חייבים ללכת לבית החולים ואני חייב לומר לו לאיזה מחלקה אנו הולכים. אז אמרתי לו: 'בני, הכאבים שיש לך, זה לא כזה פשוט כמו שחשבנו'. בני אמר לי 'אבא, אחרי שדיברת עם הרופא במוצאי שבת שעברה, ראיתי במבט שלך שזה סיפור גדול, אבל ראיתי שאתה בחרת לשתוק, אז גם אני שתקתי'. אתה מבין? הוא ידע ושתק".

"ביום שני הגיע שימי גשייד היקר מארגון 'רחשי לב' לעודד אותנו, והוא הסביר שמכיוון שסוג המחלה מתאים לילדים, לכן להבנתו ולדעת הרופאים מומלץ לעבור לאונקולוגית ילדים, שם גם יותר שמח ומעניין. התחלנו טיפולים".

שוקי לוקח נשימה "לבן שלי היה כישרון מיוחד" הוא מספר לי. לתומי חשבתי שכל אבא חושב כך על ילדו, אבל לא, שוקי התכוון למשהו אחר. "היה לו כישרון לקבל את כל תופעות הלוואי שיש לטיפולים כימותרפיים, הכל. בדרך כלל כל מטופל סוחב אתו תופעת לוואי אחת או שתיים, אבל בני סבל מכל תופעות הלוואי ביחד. אני לא רוצה לתאר לך, אבל זה היה ממש קשה לו, ובטח גם קשה לי".

מה בחור ישיבה מטופל מסוגל לעשות במחלקה האונקולוגית?

"בני לא נח לרגע בתוך כל תופעות הלוואי שלו, הוא התנדב לעשות שמח ביחד עם ארגון 'המשמחים' של 'רחשי לב', בניצוחו של יוני הלפרין. הוא ידע לנגן בגיטרה, והצטרף לסיורים השבועיים שלהם בחדרי החולים. זה מילא אותו בתוך המקום המפחיד הזה. אנו קיבלנו על עצמנו תמיד להיות בשמחה, זה היה נר לרגלינו, כל יום היו מגיעים בחורים מהישיבה בברכפלד בכדי לשמח אותו, ובסוף הוא היה משמח אותם".

כמה זמן של אשפוז לוקח כל טיפול כזה?

"בעיקרון זה כמה ימים, אבל כמו שאמרתי לך, לבני היה כישרון מיוחד, ולכן אנו התאשפזנו שמונה חודשים ברצף. אני לא זזתי מבית החולים במשך כל התקופה, אמרתי לבני: 'אני אתך, אני אדאג לך לכל מה שייחסר לך'".

שבת היא מלזעוק

כולל שבתות?

"בטח כולל שבתות. בשבת הראשונה חששתי שהשבת הולכת להיראות לא משהו, לכן הזמנתי ארבעה מהחברים שלו שישבתו אתנו בשבת. פתחנו שולחן וכל המחלקה הגיעה, הפכנו את החוויה הרעה לחוויה משמחת, בזכות החוזק והעוצמה שעם ישראל שידר לנו.

היה נראה לי קצת מוגזם להזמין ארבעה חברים לשהות כל השבת בבית חולים, כל אחד מאתנו הזדמן אי פעם לבית חולים בשבת, וראה שאין בדיוק איפה לישון, אם לא על הספסלים במסדרון, במקרה שאין להם ידיות.

איפה בדיוק החברים ישנו? הרי תל השומר לא כל כך קרוב לבני ברק.

"בשביל זה יש את שימי גשייד מ'רחשי לב', שלא עזב אותנו לרגע, לא היה דבר שביקשתי ממנו והוא לא סידר לי תוך כמה דקות. שימי קבוע מגיע לחדר ואומר: 'כל מה שתרצו אני כאן'. אמרתי לו: 'שימי, אני צריך ארבע מיטות לשבת'. שימי השיב לי מיד: 'קיבלת'. הוא אירגן להם ב'בית הילד' של 'רחשי לב' חדרים ברמה של בית מלון.

"באחת השבתות הראשונות ישב אתנו בשולחן הילד דודי מילר ז"ל עם אביו היקר חיים מילר שיחיה. הסתכלתי על שניהם ואמרתי להם: 'אתם צריכים להיות מאושרים'. הם שאלו אותי: 'למה?'. השבתי: "הרי הקדוש ברוך הוא לא מנסה את האדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אז אם הוא מנסה אתכם, הוא בעצם מעיד שאתם יכולים לעמוד בו, על כל אדם רגיל הוא לא מעיד את זה, ועליכם הוא מעיד את זה, איך לא תהיו מאושרים?...'".

שוקי מספר שמה שהחזיק אותו היה הסיפור שסיפור לו הרב אלימלך בידרמן: "במוצאי השבת הגיע אלינו לביקור הרב בידרמן וכך הוא סיפר לי: 'בשמחת תורה אצל רב שלומקה מזוועהיל היה אדם עצוב. ניגש אליו רב שלומקה ושואל אותו: 'שמחת תורה, תשמח'. השיב החסיד: 'יש לי צרות ולכן אני עצוב'. אמר לו רב שלומקה: 'נהפוך הוא. אתה צריך להיות מאושר', חושב היהודי לעצמו ושואל: 'מדוע דווקא אני צריך להיות מאושר יותר מכולם? אדרבה, אדם שאין לו צרות, והכל אצלו על מי מנוחות, הוא האדם שצריך להודות. אני, הספוג בצרות, על מה בדיוק אני צריך להודות?' אמר לו רב שלומקה: 'משל לקבצן המסייר בבתי הנדיבים לקבץ את פרוטותיו. כאשר הוא מתדפק על דלת הנדיב לבקש צדקה, והנדיב שואל אותו: 'יש לך עודף של חמישה שקלים?', הוא מבין שהנדיב עומד לתת לו מטבע של עשרה שקלים, ובקיזוז העודף, תיוותר בידו תרומה של חמישה שקלים. ואם הנדיב שואל אותו: 'יש לך עודף עשרה שקלים?', מבין הקבצן שהנדיב עומד לתת לו לפחות שטר של עשרים שקל, ובקיזוז העודף, תיוותר בידו תרומה של עשרה שקלים. ואם הנדיב שואל אותו: 'יש לך עודף של מאה שקל?' מבין הקבצן שהנדיב מתכוון לתת לו שטר של לפחות מאתיים שקל, ובקיזוז העודף, תיוותר בידו תרומה של מאה שקל. הכלל הוא: ככל שהעודף שאתה צריך לתת גדול יותר – כך התרומה שאתה הולך לקבל גדולה יותר.

"ועכשיו הכל מובן. הסבל שהנך סובל היום: כל הייסורים, המחלות, הבעיות והדאגות – כל אלו הם רק העודף שאתה משלם לפני קבלת התרומה. ככל שהעודף גדול יותר, התרומה שאתה עומד לקבל, גדולה יותר. וכשניצב הקבצן על פתחו של הנדיב, משאלה שואל הוא מעומקי לבו: 'הלוואי שהעשיר יבקש סכום גבוה של עודף'. ולכן אתה, בעל הייסורים, איך לא תשמח ותודה לריבונו של עולם, על כך שהעודף שלך גדול יותר משל אחרים?! התרומה והתמורה מחכות לך בפינה.

"זה הסיפור שסיפר לי הרב בידרמן, ואיתו אני הולך לכל מקום. הייתי עם בני בטיפול נמרץ, הוא שכב שם במצב קשה, ואני ניחמתי את עצמי ואמרתי 'זה רק העודף, זה רק העודף', וכך שרדתי".

אני עומד נפעם מול תעצומות הנפש של שוקי, מבין שקטונתי להבין את ההרגשה שלו, את התובנות שלו, ובכל אופן אני רוצה להבין עוד קצת ואני שואל אותו: 'אבל איך אני הקטן יכול לחוש את תחושת הרוממות שלך?'

"לא צריך יותר מדי. הרי אני ואתה מסכימים שהקדוש ברוך הוא לא עושה רע לאדם, לנו זה נראה לפעמים רע, אבל זה לא רע, זה ניסיון. אם תלך עם זה - לא יהיו לך אף פעם צרות. זאת אומרת יהיו דברים שנראים צרות, אבל אתה תקרא להם ניסיון, והכל יבוא על מקומו בשלום".

הרב קנייבסקי ניצח את הרופאים

שוקי מספר גם על ניסים ונפלאות שהם ראו בכל התהליך "בהתחלה הרופאים אמרו לנו שבני לא ישרוד יותר משלושה חודשים, אך אנחנו קיבלנו את בני במתנה לעוד שלוש שנים. היה גם מקרה שבו הייתה נסיגה גדולה לאחר שנה אינטנסיבית של טיפולים, אבל כמה חודשים אחרי הנסיגה התקשרו אלי בערב פסח, ואמרו לי שרואים בבדיקות שהגידול חזר. הלכתי לביתו של רבי חיים קנייבסקי ובכיתי בפניו על הגידול שחזר, רבי חיים הסתכל עלי כמה רגעים ואמר לי: 'יהיה בסדר'. נרגעתי והלכתי לבית החולים. במסדרון פוגש אותי אחד הרופאים כשכולי מחויך מאוזן לאוזן, הוא שאל אותי: 'מה זה החיוך הזה ביום שאנו מודיעים לך שהגידול חזר?', אמרתי לו שהרב קנייבסקי אמר שיהיה בסדר. הוא אומר לי: 'אני אומר לך שלא יהיה בסדר'. אמרתי לו: 'אתה רק שליח של הקב"ה. רבי חיים הוא בן בית, ואני סומך על הבן בית יותר מהשליח, ולא משנה כמה השליח טוב'. לאחר כמה ימים התברר שהגידול לא חזר, וזה היה רק פטריה שנדמתה כגידול. כדבריו הקדושים של הרב קנייבסקי.

"אבל הרופא לא שכח לי את המקום שהעמדתי אותו, ולאחר שנה, כשהגידול באמת חזר, הסתפקנו באיזה מקום לעשות את ההקרנות. התייעצתי עם הרופא מהסיפור, והוא אומר לי: 'מה זה משנה, אני רק שליח', החזיר לי כמו שאומרים. אמרתי לו: 'בטח שאתה רק שליח, אבל אני מחפש את השליח הכי טוב, לכן בחרתי אותך'".

בכל התקופה של המחלה, בני הספיק להיות גם בישיבה?

"הסיפור שלו עם הישיבה זה סיפור מדהים. בחודשים הראשונים הוא נעדר לגמרי מהישיבה כי הוא היה כל הזמן בבית חולים. לאחר סדרה ארוכה, הגידול נסוג ובני חזר לישיבה. כמה חודשים לאחר מכן, הגידול חזר, אבל בני לא רצה להטריח את החברים שלו, לכן הוא לא סיפר להם שהוא ממשיך בטיפולים".

אבל הם ראו שהוא לא נמצא בישיבה?

"לבני היו שיטות. הוא היה צריך בעיקרון לקבל טיפול של שעה פעם בשבוע. לשם כך הוא היה צריך לבצע קודם בדיקות דם. התור לבדיקות דם והתור לטיפול יכולים לשרוף יום שלם, לכן אני כמתנדב במד"א הייתי לוקח לו את הבדיקות דם ביום ראשון ב-7 בבוקר, נוסע מהר למכון האונקולוגי ומגיע הראשון למעבדה. מקבל את התוצאה הראשון בשעה שמונה, ובשעה שמונה וחצי הוא היה מתחיל לקבל טיפול עד תשע וחצי, משם נסענו במהירות ישירות לתוך בית המדרש של הישיבה, ואף אחד לא ידע שבני עדיין חולה בסרטן. אפילו ראש הישיבה לא ידע מזה, וכשהתברר לו, הוא אמר לי שהוא לא מאמין, כי בני נמצא בסדרי הישיבה יותר מכל בחור אחר".

ממש מסירות נפש לישיבה?

"כן הוא לא ויתר לעצמו. היה פעם שהיה צריך לבצע פעילות רפואית שלוקחת יותר זמן וחששנו שביום ראשון הוא יפספס את הסדר הראשון בישיבה. לכן התקשרתי במוצאי שבת למחלקה, לשאול את האחיות האם הם יסכימו לעשות לו את הפעולה בלילה, כדי שביום ראשון יהיה משוחרר. הם אמרו לי שכן. נסענו לבית חולים והאחיות החלו להתווכח ביניהן מי תעשה לבני את הפעולה. אמרתי להם בהלצה: 'לא ידעתי שאני כזה חשוב'. האחות אמרה לי: 'אני אספר לך למה אנו מתווכחות. יום אחד בני שכב במיטתו כשחבריו סועדים אותו, אבל היו לו כאבים מאוד חזקים, אז הוא לחץ על לחצן המצוקה, ואמר לי בשקט שאביא לו מורפיום. הלכתי להביא לו, אבל בדרך אחת האחיות ביקשה ממני סיוע בפעולה אחרת, ולכן שכחתי את בני. לאחר שעתיים הוא שוב לוחץ על הלחצן, ומבקש ממני סליחה שהוא מטריד אותי, והוא רק רוצה להזכיר לי להביא לו מורפיום. אתה מבין מי זה בני?! הוא החשוב כאן בסיפור, לא אתה'. כך היא אומרת לי. 'אתה אחרי עשר דקות היית רץ למנהל המחלקה ומתלונן שלא הבאתי לך מורפיום אבל בני עוד מתנצל שמטריח אותי'".

לסיום שוקי מספר לי "המשפחה הוציאה לאור ספר המספר את סיפור חייו וגבורתו של בני, על הבחור יפה התואר, גיבור מלחמה, אהוב על הבריות ועל המקום. הספר הוא רק קדימון לקראת הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת בני ז"ל, כל התגמולים שיתקבלו מהספר יסייעו לרשום עוד אות בספר התורה".

שוקי מסתובב כל יום במחלקות של בית החולים תל השומר. כל מי שזקוק לעצה הדרכה או סתם סנדוויץ טוב. מזדמן לפנות לשוקי, והוא ישמח לסייע לו בכל הלב הרחב שלו, וזה הרבה מאוד. sb224224@gmail.com