ח"י באלול – יום שמכניס חיות ושמחה בעבודת השם

ח"י באלול – יום הולדתם של רבי ישראל הבעש"ט אור האורות, מייסד תורת החסידות, ושל האדמור הזקן, רבי זלמן שניאור מלאדי, מחבר התניא.

מיום ח"י אלול נותרים עוד 12 ימים עד לראש השנה, המקבילים ל-12 חודשי השנה. כל יום מתקן חודש שלם.

אומר הבעל שם טוב הקדוש:

"כל יום יהיה בעיניך כראש השנה,

וכל שעה תהיה בעיניך כיום הכיפורים,

וכל רגע יהיה בעיניך כיום הדין,

וכל מקום שאתה שם יהיה בעיניך כאילו שופט כל הארץ עומד לפניך".

בח"י אלול שנת ה'נח"ת ירדה לעולם נשמתו הקדושה של מורנו הבעש"ט שהאיר את העולם באור תורת החסידות. כעבור ארבעים ושבע שנים, באותו היום ממש, בח"י אלול ה'תק"ה נולד רבנו הזקן, בעל התניא ממשיך דרכו של הבעש"ט ומפיץ תורתו בממדים ענקיים.

האדמו"ר הריי"צ נ"ע התבטא פעם בהקשר זה, שח"י אלול מכניס חיות בחודש אלול. לפני גילוי החסידות חודש אלול היה קשור לתנועת-הנפש של עצבות ומרה-שחורה; ותורת החסידות, שהתגלתה על-ידי הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, הכניסה חיות בעבודת ה' של חודש אלול, הבעל שם טוב הקדוש גילה שהשמחה והפשטות מובילים לגילוי המלכות שכל כולה שמחה שנאמר "עוז וחדוה במקומו".

כך מלמד האדמו"ר הזקן: שכדי לנצח כל שלב בחיים, יש לרוקן את העצבות ולהתחזק בעבודת השמחה, וכך ממשיל את הרעיון שכשם שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו. כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם בִּזְרִיזוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם… כלומר: השמח הוא המנצח!

ממשיך ואומר: "וְהִנֵּה עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וַאֲפִלּוּ בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מֻדַּעַת זֹאת לְכָל מַאֲמַר רַזַ"ל: "כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה" וכו'.

כלומר על כל דבר לומר "זה לטובה" – וזה מושך שמחה ומעורר הניצחון של הנפש האלוקית בנפש האדם.

מלמדים החסידים שהשמחה היא לא מצוות עשה, אבל היא מובילה אל כל המצוות. ואילו עצבות היא לא עבירה, אבל היא מובילה אל כל העבירות.

דבר נוסף צריך לדעת - שהיצר הרע אינו מחפש את העבירה, אלא את העצבות שאחרי העבירה. העצב הוא זה שפותח עבורו את הדלת להמשך נפילה חופשית.

עצתו של בעל התניא זי"ע כדי לחזור בתשובה: לצאת אל השדה בחודש הרחמים מכיוון שהמלך הגדול, עוזב ממלכתו ויוצא אל השדה כדי למצוא את הנשמות הטועות ולקבל את כולם בסבר פנים יפות.

ולכן אל לו לאדם לחשוב שמכיוון שחטא במשך כל השנה, אין המלך ירצה לראותו, אלא להיפך, השם יתברך יוצא אל השדה כדי לחפש את הנשמות האבודות, ולהאיר להם דרך לחזור הביתה.

"לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִתִּית; ...

כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בָּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ וְרַב לִסְלֹחַ. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית בַּה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

מלמד בעל התניא שבאופן תמידי האדם לובש שלושה לבושים רוחניים: מחשבה, דיבור, ומעשה. שלושת הלבושים הללו עוטפים את הנפש – ולמעשה קובעים איפה היא תימצא. אם אדם עושה בידיו דברים שמחים, מדבר בפיו דיבורים מלאי סיפוק והצלחה או חושב דברים כאלו – הוא נכנס מיד לאווירה כזאת ונעשה שמח.

אומר הבעש"ט: עצבות – נועלת שערי שמים, דמעות – פותחות שערי שמים, והשמחה – משברת את כל המנעולים.

ומי מייצר את המנעולים? האדם בעצמו! לכן נקודת השיא שמסכמת את ימי הסליחות היא תפילת הנעילה, שממנה יוצאים לחג הסוכות, שהמצווה בו היא להיות אך שמח.

לכן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אומר נינו, רבי נחמן. "בשמחה" – אותיות "מחשבה". אומר הבעש"ט: במקום שמחשבתו של אדם מגעת שם הוא נמצא.

העבודה הרוחנית החל מח"י באלול היא – לעבוד את השם מתוך שמחה! להאמין באמונה שלמה שבוודאי הקב"ה יחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה.

על כן יש להזין מחשבות טובות לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, לברכה, לבריאות, לשמחה, לפרנסה טובה, לחיים טובים ולעוד שפע גדול מתוך רחמים!