"מה זה עוטף עזה? אנחנו עוטף ישראל" – סיון רהב מאיר על הקושי של תושבי שדרות

הבמאי גל נבו העמיד מול המצלמה 15 פסיכולוגים שעובדים בעוטף עזה, ובסגנון התוכנית "סליחה על השאלה" שאל אותם שאלות. התוצאה מהפנטת.

האם תפס אותך פעם צבע אדום? הפסיכולוגים מתפוצצים מצחוק. זה קורה כל הזמן, אלפי פעמים. הם זוכרים צבע אדום כשהם על האופניים, ברכב, אפילו בשירותים, ככה כבר כמעט 20 שנה. לא מזמן התבקש אחד מהם לטפל בכלב שחווה התקפי חרדה.

מה מפחיד אתכם, הם נשאלים, ועונים: החיים בחוסר ודאות תמידי, גם תוך כדי הראיון הזה יכולה להיות אזעקה. ועוד פחד: הילדים שלהם. האם הם צורבים בהם שריטה? האם הם ישלמו מחיר? לאחת מהן יש סוללת כיפת ברזל ליד הבית. היא יודעת על שיגורים עוד לפני החדשות. פסיכולוגית אחרת מספרת על עולם הפוך: בית - הוא לא מקום בטוח. בלון צבעוני - הוא סכנה.

מה שנותן להם כוחות הוא הידיעה שהם עוזרים לאחרים. "אני עסוק בלהיות הגורם שמרים אחרים מהרצפה, אז אני נשאר למעלה", אומר אחד מהם. מילת המפתח היא משמעות. אנחנו עושים משהו משמעותי, הם חוזרים ואומרים, וזה נותן סיפוק.

רובם חיים בעוטף עזה בעצמם. למה? "95 אחוז מהזמן אנחנו חיים בגן עדן", מגיעה התשובה המפתיעה. "שדרות היא לא עיר, שדרות היא קהילה", מסביר תושב העיר. עמיתתו מתרגשת כשהיא מתארת את הקיבוץ הנפלא שלה. מתברר שתחת אש נקשרים למקום, וגם מצמיחים כוחות יוצאי דופן - סולידריות, ערכים, עמידה בלחצים, נחישות.

הקושי הגדול, לדבריהם, הוא לא הפלסטינים, הוא התחושה שהם נשכחו. הם מרגישים שהם חיים בעולם אחר, מקביל, כאילו לא חלק מהמדינה. "מה זה עוטף עזה? אנחנו עוטף ישראל. למה לקשר אותנו בתודעה שלכם לעזה?", שואלת אחת מהם. הצפייה בהם מזכירה עובדה שנהוג להדחיק: שבמרחק שעה ממרכז הארץ נמצא יקום מקביל, שחש לבד. זו אחריות, גם של כל אחד מאיתנו, לשנות את התחושה הזאת.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".