כשמלך מרוקו נתן ליהודי מתנה "במושגים של בית המלוכה"

יש מתנות, ויש מתנות...

יש מתנה של מורה לתלמיד, יש מתנה של הורה לבנו ויש מתנה לבן זוג, אך שום מתנה בעולם לא תשווה למתנת מלך לכל אדם באשר הוא. מתנת מלך ייחודית היא, ובעלת ערך מוסף.

יהודי אחד התגורר בצרפת, בבניין מפואר שרוב דייריו היו נוכריים.

יום אחד פגש היהודי ליד המעלית את אחד משכניו הנוכריים, ותוך כדי שיחה סתמית התברר לו ששכנו הגוי, שהיה עשיר גדול ואריסטוקרט לא קטן, הוא לא פחות ולא יותר חמיו של מלך מרוקו... לא פחות ולא יותר, בתו נשואה למלך מרוקו...

"מה, מלך אמיתי? כמו בסיפורים?", התרגש היהודי כילד קטן. הגוי הנהן בחיוב.

"והוא מתארח בביתך לפעמים?", הסתקרן היהודי.

"ודאי! מה השאלה?!", השיב הגוי כמובן מאליו.

"יש לי בקשה אליך...", פתח היהודי.

"...כשמלך מרוקו יבוא לביתי, שאקרא לך לראותו", המשיך הגוי בנימה מחויכת.

"וואלה, קלעת בומבה", צחקק היהודי, "אבל אני לא מבקש זאת סתם מתוך סקרנות. יש ברכה מיוחדת שיהודי מברך כשהוא רואה מלך, ומעודי לא זכיתי לברכה. ביהדות גם יש הרבה מסרים שמועברים באמצעות משל העוסק במלך, ומעודי לא ראיתי מלך כדי שאחווה את הנמשל כראוי". הגוי הבטיח לשאול את רשותו של מלך מרוקו, ובינתיים כבר הגיעה המעלית.

חלפו מספר חודשים, ואותו גוי מתקשר לשכנו היהודי לבשר, שמלך מרוקו נמצא בביתו ו... כן, הוא מסכים לראותו!

היהודי לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. הוא מיהר ללבוש בגדים מכובדים, ועלה אל בית שכנו. היהודי הוכנס אל הטרקלין המפואר, קד ביראה ובירך בשמחה "שחלק מכבודו לבשר ודם".

מלך מרוקו חייך למשמע הברכה; הוא כבר הכיר את ה"טקס" מביקורי היהודים במרוקו. לאחר מכן שוחח עמו המלך "בגובה העיניים", והיהודי סיפר לו על מספר ילדיו, מקומות לימודיהם, ושבנו הקטן עושה בשבוע הבא "בר-מצווה".

"אתה מתכוון לחגיגת גיל שלוש-עשרה, נכון?", וידא המלך. היהודי הנהן בחיוב. וכי מה חשב כשהשתמש במונח "בר-מצווה", שמלך מרוקו יתעניין מתי העלייה לתורה?!

מלך מרוקו סימן לאחד ממשרתיו, וזה הגיש לו עט ופנקס צ'קים. המלך רשם צ'ק והגיש ליהודי. הלה הודה נרגש מקרב לבו, ובניגוד לכללי הנימוס הוא התפתה להציץ בסכום, וכמעט התעלף...

המספרים שחייכו אליו מן ההמחאה הרכיבו את הסכום הקסום: ארבעים אלף יורו(!) - קרוב למאתיים אלף שקל...

"אני יודע שזה הרבה כסף", אמר המלך בחיוך, "אבל אלו המושגים של מתנות מבית מלך מרוקו. פחות מזה, רק יבייש את המלכות שלי...".

נהרה התפשטה על פני השכן היהודי, והוא השיב בהלצה: "בהזדמנות הזאת אני מאחל לעצמי, שאוכל לדבר רק במושגים שלכם!"...

ובכן, מתנה של מלך בהחלט יוצאת מגדר הרגיל, ולא משנה מיהו מקבל המתנה. אך תסכימו איתי, שאינה דומה מתנה של מלך בשר ודם, למתנה של מלך כל המלכים, הקדוש ברוך הוא.

אז להווי ידוע, שכל אחד ואחת מאיתנו יקבל מתנה ייחודית ממלך העולם, בשעה שנתייצב לפניו לדין בראש השנה; מתנה שרק בורא העולם יכול לקחת אחריות על מימושה, ומלבדו אין לאיש יכולת להעניק - גם לא למלך מרוקו.

על איזו מתנה אני מדבר? אתם שואלים.

אתם מוזמנים לקרוא.

* * *

חכמינו ז"ל מגלים שכל "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים" (ביצה טז).

המושג "מזון" מבטא חיוּת; כל דבר שמזין ומחיה. כך, למשל, "התורה היא מזון הנשמה" (מהרש"א, סנהדרין צב), כי היא מזינה את הנשמה ומחיה אותה.

לאור הגדרה זו, עולה כי כל מזונו וחיותו של האדם - החיים, הבריאות, הפרנסה, ההצלחה - נקבעים בראש השנה לכל השנה, עד ראש השנה הבא.

יש בכוח הבנה זו לבאר לנו הלכה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סי' רכה ס"א), שאם אדם לא ראה את חברו - שהוא שמח בראייתו! - במשך שנה שלמה, כשרואהו מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, מחיה המתים".

ואתם בטח שואלים: למה מי מת, שיברך את הברכה הזאת?

מסביר המהרש"א, שחי לפני כ-390 שנה (ברכות נח): "לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכיפורים אם למות אם לחיות, ואם רואהו אחר ראש השנה ויום הכיפורים זה, ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ראש השנה ויום הכיפורים הבא, הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו, ועל כן אומר "ברוך מחיה מתים" - שניצול מדין מיתה בראש השנה ויום הכיפורים".

כלומר, מאחר שבראש השנה הסתיים "חוזה החיים" שנקבע לאדם מראש השנה שעבר, הרי שמעתה, כשמחדשים לו בראש השנה את חוזה החיים לשנה הבאה ("מזונותיו"), הרי יצא הוא ממוות לחיים, ולפיכך חברו הטוב, שלא ראהו מראש השנה עד אחר ראש השנה הבא, צריך הוא לברך עליו "מחיה המתים" - על שחידשו לו את חוזה החיים והוא ניצל מדין מיתה בראש השנה.

על מצע הנחה יסודית זו נוכל להבין היטב איזו מתנה ייחודית מעניק לנו בורא העולם בראש השנה.

* * *

ישנן גזירות שעל פי הטבע אין האדם יכול להיוושע מהן. ניקח לדוגמא: עקרוּת.

ישנם זוגות שממתינים שנים בכיליון עיניים כדי לזכות לעולל שיכניס קצת רעש והרבה אור לחייהם המדוכדכים. לפעמים טיפול כזה או אחר אכן יביא את הבשורה בכנפיו, אך לפעמים ישנה איזו בעיה שעל פי הטבע, למרבה הצער, לא יוכלו הם לזכות בפרי בטן.

אגב, שרה אמנו השתייכה לקבוצה השנייה. כך מעידה התורה: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה, אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית י"א, ל'), וחכמינו ז"ל למדו מתוך כפילות לשון הפסוק ("עֲקָרָה, אֵין לָהּ וָלָד") ש"אפילו בית ולד אין לה" (יבמות סד).

כלומר, על פי הטבע, גופה של שרה לא יכל לספק לעובר סביבה אופטימלית לגידול תקין. כך קבעו טובי הרופאים באותם ימים, ולבטח כך היו "גוזרים" טובי הרופאים בעידן ה"אני אומר הכל כדי שלא יתבעו אותי על שלא אמרתי".

נו, אז אם אמנו שרה הייתה עקרה, איך זה יתכן שאנו - צאצאיה - חיים וקיימים?!

התשובה במשפט אחד: שרה אמנו זכתה למימוש מתנת ה' בראש השנה.

עכשיו נסביר.

* * *

במשך תשעים שנה הייתה שרה עקרה. ואז קרה הבלתי יאומן...

בשנת 2,048 לבריאת העולם, בראש השנה, היא נפקדה, נגד כל התחזיות (ראש השנה יא).

למה דווקא בראש השנה?

פשוט מאוד. הרי בראש השנה מסתיים לאדם חוזה החיים של השנה החולפת, ושב ומתחדש - על פי גזר דינו - לשנה נוספת בלבד. כך באותו ראש השנה שזכתה שרה שתישמע תפילתה, בחידוש חוזה חייה הוסיף לה בורא העולם את הסעיף "בית ולד", והיא נפקדה בצורה טבעית לחלוטין...

עכשיו אתם מבינים איזו מתנה מעניק לנו הקב"ה בראש השנה?

בראש השנה הקב"ה מעניק לכל אחד ואחת מאיתנו הזדמנות פז: לעצב את שנת חיינו הבאה כפי איך שנחפוץ - אפילו נגד גדרי הטבע שאנו כפופים אליהם!

אין כוחה של מתנת ה' יפה רק לפקידת עקרות, אלא לכל חיסרון שיש לאדם; כל סעיפי החסרונות שנחתמו לנו בשנים שחלפו - בבריאות, בפרנסה, בשלום הבית, עם הילדים - לא בהכרח ייחתמו גם בחוזה החיים לשנתנו הבאה, כך שאם בחודש אלולנתאמץ לאסוף זכויות, ובראש השנה נתפלל מעומק ליבנו שה' יקרע את רוע גזר דיננו, יתכן וגם נזכה שכבר השנה נזכה לחוזה חיים טוב יותר.

רק לחשוב על חוזה חיים בלי סעיף "קורונה", כבר נותן חשק להתאמץ להתפלל.

אז למה אנחנו מחכים?

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך", לחצו כאן.