לא יעזור כלום, אשתי היא מסכנה נצחית!

דוד: יעל, אין לי כוח לשטויות האלה!

יעל: תמיד אין לך כוח, פעם אחת תשמע אולי? אין לך כוח אלי!

דוד: אמרתי לך כבר, זה לא שאין לי כוח אליך, אבל כבר 3000 פעם את חוזרת על זה שאת לא מסוגלת, שהעבודה סוחטת אותך, שכל העולם חייבים לרחם על האומללה והמסכנה! מתי תביני שאנשים לא מרחמים עליך, כי אין על מה? את לא מסכנה. יש לך בעל טוב, וילדים מתוקים, ואת בסך הכל קצת עייפה. זה לא הופך אותך למסכנה!

יעל: (בוכה) אף אחד לא מבין אותי בעולם הזה.

דוד: (כועס) כשתביני שיש כאן עוד אנשים שהופכים למסכנים אולי תפסיקי עם ההתבכיינות הזו.

דוד ויעל ייצרו לנו דו שיח מרתק, שלעיתים חלק מאיתנו חושבים אותו ולא חשים צורך להיות בוטים כ"כ כלפי בן הזוג ו"להטיח בפרצופו" כמו שיעל ודוד מרשים לעצמם, אבל עדיין אנו חושבים אותו.

כמה מזדהים עם התחושה כי הצד השני "מתמסכן" יתר על המידה?

כמה מזדהים עם התחושה כי הצד השני לא סבלן וקצר רוח יתר על המידה?

אני מניח שהרבה!

אבל מה כל כך מרתק בדו השיח המשמים והמרגיז הזה?

אז זהו! היה מישהו בשם סלבדור מינושין (יהודי), שאותו כל דו שיח מסוג זה היה מפעים ומעורר מחשבה וחקירה. הוא נתן לנו כמה נתונים המכונים בכותרת כ"גישת התפקידים במשפחה", ועל כך אני מעוניין להרחיב, אז קדימה.

הכירו את יעל: יעל היא מסכנה במלוא מובן המילה. יש לה סריה צפופה וארוכה של זאטוטים, ותוך כדי כך עבודה תובענית ביותר. היא קמה מוקדם וישנה מאוחר, כאשר בין לבין היא עסוקה עד מעל הראש בלשרוד ולנסות להדביק את קצב החיים המשוגע שהסביבה תובעת ממנה.

אם לא די בזאת, המצב הכלכלי לא משהו, והחובות חונקים את גרונה.

ואם חשבתם שזהו, אזי דוד בעלה דואג יום יום להזכיר לה כמה שהיא מתלוננת יותר מדי, ובעצם היא אמורה להיות אישה חזקה, מלאת אנרגיה חיובית וקורנת מאושר. מיותר לציין כמה עמדה זו של דוד תורמת לשיפור מצב רוחה הנפול ממילא של יעל.

יעל יודעת היטב לחוש את אשר היא צריכה לחוש, ולהתלונן את אשר על לבה, ודוד? "שימשיך לומר את השטויות שלו", חושבת יעל, "הוא אטום וחסר הבנה בסיסית לרגשות הזולת", היא מסכמת לה בעצב.

הכירו את דוד: דוד הוא איש חזק! למרות ילדות לא פשוטה כלל שעבר, הוא ידע לשקם את עצמו, לבנות חיים טובים על מסלול יציב ובטוח בהצלחה והיום הוא מרצה בארגון ידוע על חוסן פנימי ועל כלים להצלחה בחיים ולצליחת משברים.

אין משבר שהוא לא עבר. הוריו נפטרו כשהיה צעיר והוא התגלגל בין אינספור משפחות אמנה, הביסוס הכלכלי שלו נבנה בעשר אצבעות ידיו, והוא מתמודד כיום עם לחצים ואתגרים שאדם ממוצע היה כבר קורס מהם מזמן... לא לחינם הוא מרצה מבוקש כל כך וסמל להצלחה בכל מחיר.

דוד לא מסוגל לראות או לשמוע את הרפיסות וההתבכיינות של יעל. "היא באמת לא מסכנה", חושב לעצמו כל יום מחדש. "אם היא מסכנה - זה רק בגלל שהיא חושבת שהיא מסכנה. המחשבות האלה הורסות לה את החיים", הוא מתפלסף לעצמו.

נניח שבא היום, והנה הם יושבים לפניכם בקליניקה ומבקשים עזרה. מה תאמרו להם?

יש שיאמרולעצמם: דוד אטום וחסר רגש. נכון שהוא הצליח בחיים, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להשתתף ברגשותיה של אשתו. אין לו מושג מה זה נפש של אישה שמרגישה חסרת אונים כל כך, ואם הוא רק היה קשוב לה, איזו תחושה נפלאה היתה נוצרת אצל שניהם.

ובמילים אחרות: דוד "שרוט", צריך לחנך אותו, אולי לשלוח אותו למדריך חתנים שיסביר לו קצת מה זו אישה...

מאידך, יש שיחשבו: יעל אשמה בכל! ברגע שהיא תבין כי ההתבכיינות מוציאה את דוד מדעתו, היא תוכל "לדבר יפה" ולשתף אותו ממקום בוגר, והוא יוכל להיות שם בשבילה. היא ממשיכה להיות המסכנה, ובעצם היא מאמללת את דוד, ולא רואה חוץ מעצמה והדמעות שלה אף אחד בסביבה. גם דוד הוא בן אדם, ואם הוא מבקש ממנה שתשנה התנהגות כי זה קשה לו, אז שתתחשב בבקשה...

ובמילים אחרות: יעל "שרוטה", צריך לחנך אותה. ברגע שתפסיק להתנהג כמו "תינוקת" היא תוכל להתחיל לבנות זוגיות יפה עם דוד.

והמטפל חושב: אף אחד כאן לא שרוט! יש כאן שני אנשים בוגרים, שבכל שטחי החיים יודעים להסתדר מצוין, אבל ברגע שהם נכנסים הביתה - משהו קורה.

והמטפל שואל: מהו אותו דבר שקורה, שלא נותן לבני הזוג לצאת ממעגל הקסמים שהם שבויים בו?

והמטפל לא עונה! על בני הזוג לענות!

המטפל לעולם לא יודע מה מתחולל בעולמו של הזולת, לא מנחש, לא שופט ולא מדביק תווית של "שרוט" לאף אדם! בני הזוג בלבד יכולים לענות, להציף את עולמם הפנימי ולגלות לנו דברים שלא ידענו ולא הבנו.

בכל זאת, כיוון שכבר הצגנו מקרה ועלתה כאן הסקרנות, אתן כאופציה בסיס לניתוח המקרה, על בסיס שיטת הניתוח אותה הטביע מינושין בעולם הטיפול.

ובכן, דוד ויעל נשואים כעשר שנים. האם היו במהלך שנים אלו מצבים בהם דוד חש כי הוא זקוק לתמיכה? ודאי שכן. כל אחד מאיתנו זקוק לפעמים ליד מחבקת.

האם במצבים הנ"ל דוד קיבל תמיכה?

סביר להניח שלא!

ולא בגלל שיעל לא מסוגלת, או כי היא לא רגישה מספיק. פשוט בגלל שהיא המסכנה הנצחית. ולא רק שהיא מסכנה נצחית, אלא גם דוד הוא החזק הנצחי.  ואיך אפשר לדרוש ממסכן לתמוך בחזק?

בני הזוג שבויים בידי התפקיד שנטלו על עצמם. יש להם כל מיני צרכים שאינם יכולים להתממש, רק כיוון שהם אינם מסוגלים לצאת מאותו תפקיד.

יעל היתה רוצה כל כך להיות עבור דוד תומכת ואוזן קשבת. היא מתלוננת על כך שהוא אף פעם אינו זקוק לה ולתשומת לבה, אך היא אינה מסוגלת לממש צורך זה, כיוון שהיא צריכה לוותר לשם כך על ה"תפקיד" שלה, ובכל מחיר היא לא תעשה זאת.

נו, אז אם זה פשוט כל כך, נסביר לבני הזוג את העניין, ניתן להם הרצאה על כך שעליהם לעזוב את ה"תפקידים", ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום!

אז זהו שלא! בני הזוג אינם טיפשים, והרבה פעמים גם חכמים יותר מהמטפל עצמו. הם מכירים היטב את התקיעויות במערכת, ואת העובדה שהם משחקים בתפקיד מסוים הכובל אותם, ובכל זאת, הם לא מוכנים לותר על המשחק. מדוע?

לא יודע. הם יודעים, והם יאמרו לנו כאשר נדע לשאול אותם. הבעיה היא שעד היום אף אחד לא שאל אותם. כולם עסקו ב"לחנך", "להרצות" ולהסב את תשומת לבם להתנהגויות "הרסניות", ואף לא אחד הבין ללבם.

אם רק נדע להעריך את העומד מולנו, ולא לחשוב כי אנו חכמים ממנו, נוכל לסייע באמת. נוכל לסייע לו לשפר ולשנות, ולא אנחנו נשפר ונשנה אותו.

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. pini41133@gmail.com