כשילד בן 12 בכה על ציון הבבא סאלי בגלל פצעים ברגליים

"המחנך לא נותן שום סיכוי. הוא לא מצפה לשום שינוי, כל עוד לא מסכימים לקחת את הילד לאבחון, שיאשר לתת באופן קבוע ריטלין. לדעתו, יש לילד בעיית קשב וריכוז, ורק התערבות תרופתית תועיל. ההורים מתנגדים, בעיקר האם...

"תתחיל לפגוש אותו ותראה מה הסיפור", כך סיכם המפקח את פרופיל התלמיד החדש שלי במסגרת הקידום הפרטני.

נפגשנו. פגישה ראשונה, היכרות, קצת צחוקים, בדיחות תינוקיות, כמובן גם כללים בסיסיים...

בינתיים, חוץ ממידע פשוט כמו גיל – 12, שם – יוסי, עשרה אחים ואחיות, אמא עסוקה, אבא עסוק קצת פחות וילד שלא רוצה טופי ומעדיף תמורתו עוגייה לא ממש מגרה, לא הבנתי שום דבר מיוחד.

למחרת התחלנו קצת ללמוד גמרא, והיה נראה שבאמת מדובר בילד חלש, לא מבין הרבה, לא ממש מרוכז, ששנייה אחרי שהסברת לו - מתבלבל ושוכח...

אולם בשונה מהמחנך, לא החלטתי החלטות ולא עניתי תשובות! רק שאלתי והתפללתי: "ריבונו של עולם, מה הסיפור של הילד הזה? מה קשה לו? אתה הרי נתת לו כלים להצליח כמו לכל יהודי, אז מה תוקע אותו?".

אחרי מספר פגישות, כשנוצר כבר קשר טוב ומבוסס ביננו, שאלתי אותו: "תגיד, למה הביאו אותך לפגוש אותי?".

"לא יודע", הוא עונה. "אולי כדי שאצליח יותר בלימודים...?".

"תגיד, יש משהו שמציק לך בחיים?".

חיוך מסתורי עלה על פניו. "כן, אבל אני לא רוצה לגלות!". בינגו! מבחינתי אנחנו בכיוון...

"למה אתה לא רוצה לגלות? זה מבייש?".

"דבר אחד מבייש מאוד, והשני קצת פחות".

"אז מה דעתך לספר לי את המשהו שפחות מבייש? ואל תדאג, לא אשאל אותך על המשהו השני אף פעם. מבטיח".

לאחר מו''מ די מוצלח, הוא מספר בפשטות: "יש לי פצעים ברגליים!". נו, לא נשמע כזה דרמטי...

"ברגל ימין זה מהקרסול וזה מתרחב ועולה עד תחתית הברך, הוא מוסיף, וברגל שמאל זה כבר כיסה את כל הירך"...

"אתה מסכים להראות טיפה מהפצע שברגל ימין?" הוא הרים בערך סנטימטר את המכנסיים, ואני עצרתי את נשימתי... פצע בצבע אדמה, סדקים מזעזעים...

"זה כואב לך?".

"בטח! כואב ומגרד ומגעיל ומעצבן, ומרוב שזה כואב אני לא יכול לקפל את הרגל, אז אני יושב כל הזמן עם רגל קדימה ונזהר לא להזיז אותה, כבר בערך שנה"...

"ולא הלכת לרופא?".

"לא! אמא שלי מבינה ברפואה, והיא אמרה שזה בגלל שאכלתי ממתקים ויש בהם מלא רעלים שעושים פצעים כאלה והביאה לי איזה חימר כזה, שצריך לשים אחרי המקלחת ואחרי כמה דקות להוריד, אבל אני לא שם את זה, כי זה מה זה כואב, ולכן זה לא עובר, וגם כי אני אוכל ממתקים בערך פעם בשבוע"...

"הבנתי. תגיד, אתה רוצה שזה יעבור לך?".

"בטח!".

"אתה רוצה להתפלל על זה?".

"כן!".

"מה דעתך על להתפלל על זה בציון של צדיק?".

"אני רוצה!".

יצאנו לבבא-סאלי. בדרך הסברתי לו שאפשר לספר להשם הכל ולבקש שבזכות הצדיק השם יושיע אותי... נכנסנו יחד, סיכמנו שאני אחכה בחוץ, ורק כשצריך ללכת אכנס לקרוא לו. ראיתי אותו מניח את הראש כמו בנפילת אפיים. יצאתי. אחרי חמש דקות חזרתי לקרוא לו, אני ניגש ורואה ילד בן 12 מתייפח בתפילה להשם. החלטתי לתת לו עוד כמה דקות.

יצאתי ובכיתי בחוץ: "ריבונו של עולם, תראה מה הבאתי לך פה. מתי פעם אחרונה ילד בן 12 בכה אליך ככה על פצעים ברגליים, שמציקים לו כבר שנה, ועוד על ציון של צדיק?"...

חזרנו לכיתה. הצעתי לילד פשוט לבקש מאמא ללכת לרופא, כי הוא לא מסוגל לשים חימר ולא להתנזר מממתקים. הוא נורא פחד, וגם מהרופא הוא פחד, כי הוא בטח יצעק עליו שזה בגלל הממתקים...

בסוף סיכמנו שידבר עם אבא.

למחרת אני ממתין בכיתה, ופתאום מתעופפת לי לתוך הכיתה ציפור דרור, שדומה במקצת לילד שפגשתי אתמול...

"היינו אצל הרופא, הוא נתן לי אנטיביוטיקה ומשחה וקרם וסבון ואמר שהכל זיהום, וזהו, זה עובר, ואני יכול לאכול מלא ממתקים"...

לאט לאט הוא נרגע וסיפר לי דברים כהווייתם: באותו ערב הוא ניגש לאבא וסיפר על הפצעים. אבא, שכבר שמע עליהם כמה פעמים, כמובן ביקש לראות על מה מדובר... הילד הראה, ואבא פשוט נבהל, קרא לאמא וגם היא נבהלה. פעם אחרונה שהיא ראתה את זה הייתה לפני שנה, וזה היה קטן... מיד קבעו תור לרופא... והשאר היסטוריה...

עברו מאז כמה שבועות. יוסי משום מה מצליח להתרכז בלימודים ובמשחקים עם חברים. הרגל כבר לא במרכז העניינים, הציונים במבחנים משבוע לשבוע עולים, והפצעים כבר בקושי כתמים אדומים... מעניין אם לזה גם כדורי הריטלין היו עוזרים...

חשבתי לעצמי, מה אני יכול ללמוד מהסיפור הזה, שזיכה אותי השם להיות חלק ממנו?

והבנתי קודם כל, שעזרה אמתית אפשר לתת לשני, רק מכוח התפילה ובזכות הצדיקים.

אדם בעצמו הוא מוגבל ביכולות שלו, אבל כשמתחברים לצדיקים זוכים לסיעתא דשמיא, וריפוי הוא אך ורק בסיעתא דשמיא.

ודבר שני שהבנתי, שכאשר אני בא לעזור לעצמי או לאשתי או לילדים שלי או לכל יהודי, אף על פי שמפתה מאוד לצלול היישר לנפש פנימה ולחפש שם התניות ותגליות וחוויות, לפני הכל עלי לברר: מה איתו כרגע? האם נוח לו? האם הוא צמא או רעב או עייף? אולי הספה שעליה הוא יושב פה מולי מדי שוקעת? ואולי החום של המזגן עושה לו בחילות? אולי המנורה מסנוורת אותו? ואולי הוא בכלל התיישב על חלק מהקפלה של הילדים וזה דוקר לו?

מה הוא אוהב לשתות, קפה שחור או נס או אולי תה ללא קפאין? ובכלל, מה מצבו בציר המעשי. האם יש לו סדר יום? והאם יש חלוקת תפקידים בבית שלו? האם הוא אוכל ארוחת בוקר צהריים וערב? והאם הוא ישן מספיק? האם הוא משתכר לפי צרכו? והיכן הוא גר?...

בטעות, לחלק הזה לפעמים אנחנו לא מייחסים חשיבות! הרי זו לא ה"נפש", אז בקטנה... הרי הכסף הוא לא העניין... והתפקידים המעורפלים אינם מעוררים כעס... והבטן לא באמת מכבידה, והכאבים הם רק סימפטומים... אבל האמת? שלפעמים, כמו בסיפור הזה, המפתח לעזור למישהו הוא הרבה יותר פשוט וקרוב וזמין לכל המעוניין. בפיך ובלבבך – לעשותו.

בהצלחה.

משה קליין הוא תומך אישי ומקדם נוער ומבוגרים. לתגובות:mosheklein9@gmail.com