ראש השנה בלי שופר: מה נאמר על כך בגמרא?

קצת מתסכל לכאורה שבשנה שאנחנו מרגישים כה זקוקים לחסדים ולהמתקת הדינים בראש השנה – אין לנו תקיעת שופר ביום הראשון שהוא דאורייתא.

ובכן הבה נעשה סדר בעניינים. במסכת ראש השנה דף ט"ז נאמר: 'כל שנה שאין מריעין לה בתחילתה (לשון תרועה – תרועת שופר) מריעין לה בסופה' (מלשון רע ורוע חלילה). ללא תקיעת שופר המצב מסוכן!

אולם אומרים בעלי התוספות שם בשם בעל 'הלכות גדולות', שאין בכלל זה כאשר נמנעים מתקיעות בשבת בגלל גזירת חכמים.

הבה ננסה להבין איך בכל זאת אנחנו צולחים בשנה כזו את ראש השנה – שהוא יום דין ללא סגולת השופר למתק את הדין ברחמים?

התשובה על כך היא שהשבת עצמה פועלת את פעולת השופר. השבת עצמה מעוררת את המידות העליונות ואת הסגולות להן אנו זוכים בדרך כלל באמצעות השופר.

נניח לרגע את השבת וננסה להבין את פעולת השופר. אחד ההיבטים של העניין הוא שכאשר אנחנו ממליכים את המלך בתקיעת השופר ומביעים בזאת את שמחתנו במלכותו בבחינת 'בני ציון יגילו במלכם', ומריעים לפני המלך כדרך שהיה נהוג במעמד ההמלכה ככתוב 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם' – אנו זוכים לחנינה. מלך נוהג לחון את נתיניו ביום בו הוא חוגג את המלכתו.

וכך אנו רגילים להבין את דברי הטור בשם תלמוד ירושלמי. הוא עומד על כך שבנוהג שבעולם אדם העומד למשפט, כולו קדרות, 'לובש שחורים ומתעטף שחורים', ואילו ישראל אינם כן אלא 'לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ובטוחים שיעשה להם נס' ויזכו בדין.

הרעיון בא לבטא תמיהה לכאורה על כך שאנו מתנהגים ביום ראש השנה כיום חג, בעוד אנו אמורים להיות מתוחים ולחוצים וחסרי מצב רוח. לדעת הירושלמי 'ישראל בטוחים שייעשה להם נס ייצאו זכאים בדין', והחגיגיות מבטאת בטחון בהצלחתנו בדין.

והנה, לכאורה הבטחון הזה סותר לכל ההכרה בעמידתנו למשפט 'מי יחיה ומי ימות'. מה עוד, שלכאורה על פי המאמר 'כל האומר הקדוש ברוך ותרן יוותרו חייו' אין לצפות לויתור. ואם כן, בטחון זה מנין?

אכן, בכל מדינה וממלכה מתוקנת קיימת מערכת חוקה ומערכת אכיפה, אולם גם הנידון בגזר דין חמור לעיתים זוכה לחנינה. מוסד החנינה עתיק יומין הוא, כבר במלכות מצרים אנו מוצאים את פרעה חונן את שר המשקים ביום חגו, וכך במהלך ההיסטוריה ניתן לפגוש מלכי עולם המבטאים את עוצמת מלכותם בחנינה ודוקא ביום חגו של המלך או של המדינה נהוג לחון.

הרעיון הטמון בכך הוא שהחנינה מבטאת שני פרטים משמעותיים בכח המלך והממלכה. האחד -  המלך אינו כפוף לחוקה והוא רשאי לחון את אשר ימצא חן בעיניו, והשני - הממלכה איתנה מספיק כדי לאפשר הקלה במקרים מסוימים.

חנינה שמיימית

גם במלכות שמים ישנו מהלך של 'חנינה': 'וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון'. החנינה אינה סתירה למלכות אלא גילוי עומק נוסף שלה - ובירור העובדה שעל אף שהקב"ה קבע חוקי משפט - שכר ועונש, גם אלו מוגבלים ברצונו ותלויים בהכרעתו אם לבחור 'בהנהגת המשפט' או בהנהגה של 'וחנותי את אשר אחון'.

הבסיס להיות האדם מועמד לקבלת חנינה באופן שלא יסתור למלכות אלא להיפך – בכך שהינו מכיר בכל לבו במלך, מקבל עול מלכותו ומודע לכך שעל פי דין היה הוא ראוי לעונש על התרשלותו או על המראתו.

הביטוי לכך הוא בהיות האדם ירא מן המשפט, והגישה הבסיסית שלו היא 'לובש שחורים ומתעטף שחורים', הדבר אינו צריך להתבטא באופן מעשי אלא בלבו פנימה.

אחרי שהכרתו במצבו ובחומר מעשיו מול הדרת כבוד המלך היושב על כס המשפט, מביאים אותו לצער ודאגה, הוא פונה אל המלך בבקשת חנינה תוך הכרה בכוחו הבלתי מוגבל וברחמיו המרובים, או-אז יכול הוא לצאת אל ה'אוכלין ושותים ושמחים ובטוחים שיעשה להם נס'...

בדרך זו גם אין כאן 'ויתור' והחנינה אינה סותרת לכלל ש'אין הקב"ה ותרן'. להגדיר את הקב"ה כ'ותרן' משמעו שאין מעשי האדם חשובים בעיניו וקל לו לותר עליהם, גישה זו מבטלת את היסוד לתורה ומצוות, אך ההכרה שעל אף חשיבות עבודת האדם וערך מעשיו והמשמעות שיש לאי קיום תורה ומצוות כהיבט של מרידה במלכות שמים – בכל זאת אבינו מלכנו מוחל וסולח וחונן אותו בחיים – זו הכרה בעומק המלכות ובחסד ה', על כך נאמר בתפילת רבי ניסים גאון 'ולא יוודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאת יראיך'....

מתוך גישה, אנו נדרשים דבר ראשון לבקר את מעשינו ולתת את הדעת על מחויבותנו לבורא עולם, לאחר שנכיר בדלות מעשינו ובעובדה שאין אנו זכאים לכלום 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', נכיר במלכות ה' ובחובתנו הבלתי מעורערת אליו – מתוך מחשבה זו המלווה ברצון וכונה להשתפר אנו יכולים לקוות שנהיה נכללים בבטחון שיעשה לנו נס ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

תפקידו של השופר לעורר את מעמד ההמלכה ולבטא את שמחתנו והצטרפותנו אליו. כאשר האזרחים שמחים במלך ובמלכותו ומגלים רגשי פטריוטיות הם מעוררים את רצון המלך לחון אותם.

וכאן בהארת השבת אנחנו נכנסים לקיום הכתוב 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג שבת' – מהותה של השבת היא שמחה במלכות השם!

לדעת רבים מהמפרשים אין דין שמחה בשבת, ועם זאת נאמר בחז"ל: 'וביום שמחתכם' – 'אלו השבתות', אלא שהשמחה בשבת היא שמחה במלכות ה' כאמור 'ישמחו במלכותך שומרי שבת'!

אם נזכה לעורר את כח השבת ולשמוח על ידה במלכות ה' – אנו מעוררים כח מקביל לשופר, כי השמחה במלכותו היא אחת מהדרכים לעורר את מידת החנינה של המלך.