איך כל העולם למד על הזכות לחיים ומעמד האשה מן התנ"ך?

אלמלא התנ"ך והיהדות אותם גילה עם ישראל לאנושות, העולם לא היה נראה כלל כפי שהוא נראה היום.

כל העמים הושפעו מהתנ"ך, באמצעות היכרותם עם שתי הדתות הגדולות בעולם שחיקו את התנ"ך שלנו: הנצרות והאסלאם אשר מונים ביחד כ-4 מיליארד איש. יותר ממחצית כדור הארץ מאמינים בספר התורה, שלא במקרה הפך לספר המשפיע ביותר בעולם. בנוסף יש לזכור שכל מיליארדי הסינים וההודים קיבלו את ערכיהם מן המערב במאה האחרונה, יחד עם הטכנולוגיה. במילים אחרות, כל העולם כולו שאב את ערכיו מן התורה.

כדי להוכיח זאת, כל מה שצריך לעשות הוא, לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולראות כיצד נראה העולם לפני שהכיר את ערכי התנ"ך.

כיום רוב האנשים בעולם מאמינים באלוקים אחד. אך יש לדעת כי האמונה המונותאיסטית, כלומר האמונה בבורא אחד נצחי ואינסופי שברא את הכול, הנותן שכר ומעניש, מקורה בתנ"ך. לפני התנ"ך האמינו כל העמים בפסלים ובאלילים יריבים בעלי צורה וגוף הנלחמים זה בזה בשמים ומתחת לארץ. העמים הקדומים היו מסוגלים להצדיק כל מעשה תועבה, ביחסם את המעשים הללו לאלילים מושחתים, ללא חוק וצדק.

הזבחים והקרבנות נועדו לפייס את אותם אלילים שהמקריבים רצו לבקש את עזרתם הספציפית - אליל המלחמה, אליל הים וכדו'. קרבנות אדם לא היו זרים לעמים הקדומים, וביבשת אמריקה היו תרבויות המאיה והאצטקים מקריבים באכזריות רבבות של קרבנות אדם לאליליהם.

את האיסור להקריב קרבנות אדם, לימדה לראשונה תורת ישראל באמצעות סיפור עקידת יצחק, כאשר האלוקים ניסה את אברהם אך לא היה מוכן לקבל קורבן אנושי. מלאך ירד מן השמים ואמר לאברהם אבינו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כב, יב). הנביאים התנגדו בתוקף לקרבנות אדם: "ובנו במות התופת, אשר בגיא בן הינום, לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציותי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו ז, לא).

כאשר נביט במנהגיהם של עמים שלא קיבלו תורה בסיני, אשר תרבותם עדיין לא זכתה להשפעה ישירה או עקיפה של מוסר התורה, נמצא מעשים שהדעת לא יכולה לסבול. התרבויות העתיקות לא בחלו במעשים של שפיכות דמים אכזרית, גילוי עריות ורמיסת החלשים והמסכנים בחברה.

בסין היו נוטלים את חייהם של תינוקות בלתי רצויים במשך אלפי שנים, משליכים אותם לאשפה; בהודו היו שורפים אלמנות ופוגעים בעניים במקום לדאוג להם; המצרים הקדמונים והסינים היו קוברים עבדים חיים יחד עם אדונם שמת; אב היה יכול להרוג את ילדיו לו רצה בכך, והחוק הקדום היה הורג את הבנים בעוון הוריהם (חוקי חמורבי).

היוונים הרומאים רצחו אנשים במיתות אכזריות, הרומאים אף הפכו את הצפייה במוות למוקד 'תרבות' בקרבות עבדים בקולוסיאום שבנו. היחס לנשים, לילדים, לעבדים, ולבעלי חיים היה מופקר לחלוטין, ואף חוק לא מנע רצח והתעללות בחלשים.

הזכרתי מקצת הדברים, כי על מעשים נתעבים ומכוערים ביותר לא ראוי לכתוב כאן, אך לא נראה שהיה מעשה אחד שבחלו בו.

תורת ישראל היא שחידשה לעולם מושגי יסוד כמו "ואהבת לרעך כמוך", "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמך", "ואהבתם את הגר", "וראית שור שונאך - עזוב תעזוב עמו", "לא תטור ולא תיקום", "יתום ואלמנה לא תענון", "הלווית לו", "עשר תעשר" ועוד.

התרבות המערבית ינקה את חוקי היסוד שלה, "כבוד האדם וחירותו", מן התורה הקדושה. לא מיוון, לא מרומא, לא מבבל, לא מסין, לא מהודו, לא מאפריקה - אלא מישראל.

הזכות לחיים - מקורה בתנ"ך

אחד מזכויות האדם שנקבע על ידי האו"ם בשנת 1948 למניינם, הוא "הזכות לחיים".

ערך קדושת חיי האדם היא זכות שלא היתה ידועה בתרבויות עתיקות, אשר ייחסו חשיבות לבני אדם על פי קרבתם למלוכה, עושרם וכוחם.

אדם היה יכול להרוג ולבזוז כרצונו אנשים חלשים ועוברי דרכים, כל עוד אינם "אזרחים בעלי אדמות". אדם שלא היה שייך למשפחה חזקה וידועה שמסוגלת להגן עליו או לנקום את דמו - היה כבהמת הפקר.

במצרים, ביוון וברומא לא היו זכויות לעבדים, לנשים ולילדים. את המשרתים היו קוברים חיים יחד עם עם האדון שמת; אב היה יכול להרוג את ילדיו לפי החוק, והיו רוצחים ילדים בעוון הוריהם.

כל האימפריות הגדולות רצחו ובזזו עמים ושבטים, ועשו באנשים כרצונם; לא היה כל מושג של "דיני מלחמה". הרומאים היו משתעשעים ברצח אדם ונתינתם לאריות בזירת הקולוסיאום הגדול שבנו לצרכי 'בידור'.

העמים הקדומים היו מקריבים קרבנות אדם, ושורפים את ילדיהם באש (ירמיהו ז, לא).

התורה היא זו שגילתה לעולם את קדושת החיים:

"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), והסבירו חז"ל ש"חביב אדם שנברא בצלם", בין גוי בין ישראל. עוד בטרם מתן תורה, קין נענש לאחר שרצח את הבל אחיו, וזו אחת משבע מצוות בני נח: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). התורה קובעת בעשרת הדברות: "לא תרצח".

כאשר אברהם אבינו עלה למצרים, הוא הסווה את עצמו כאחיה של שרה, והסביר זאת מאוחר יותר: "ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא).

תרבויות עתיקות הבינו את הצורך במוסר, בלעדיו לא ייתכן השיתוף בין האזרחים במדינה, אך הם לא הכירו בקדושת החיים, ולכן איפשרו רצח בחסות החוק, התעללות בחלשים ועוולות נוראות.

כך למעשה קרה גם בשלוש תרבויות מודרניות, אשר חרטו על דגליהם את האמונה באבולוציה, האתאיזם והזלזול במוסר התורה.

גרמניה הנאצית בראשות היטלר ימ"ש, רוסיה הקומוניסטית בראשות סטלין, וסין הקומוניסטית בראשות מאו, כולם היו אחראים להרג המוני שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה.

היטלר ימ"ש חשב ל'הצדיק' את עצמו באומרו כי "האדם הוא רק בקטריה קוסמית מגוחכת", הוא רצח אף חולים ומסכנים מבני עמו במטרה 'לשכלל' את הגזע. סטלין ומאו רצחו עשרות מיליוני אנשים מבני עמם, כי לא ראו בהם יותר מחיידקים.

בערך "רצח עם" נכתב בוויקיפדיה: "המאה העשרים, שנולדה משופעת תקוות להיות מאת הנאורות, הקדמה, הרציונליות וההומניזם, הייתה למאה הכי עקובה מדם בהיסטוריה. במאה זו שבה נרצחו על ידי השלטונות, ברוב המקרים על ידי ממשלותיהם הם, שנועדו לדאוג לרווחתם, בין 170 ל-360 מיליון בני אדם נטולי הגנה, בשואה אוניברסלית חסרת תקדים בתולדות האנושות".

ההומניזם שאב את הערכים שלו מן התורה, ממנה למד את המושג של קדושת חיי האדם, כבוד האדם וחירותו. ללא האמונה באלוקים, אין לערך החיים בסיס להישען עליו.

מעמד האשה מן התנ"ך

ערכים כמו "כבוד האשה", לא היו קיימים בעמים הקדומים, שיחסם אל האשה היה כאל שפחה.

התרבויות הקדומות האמינו כי האשה היא "גבר פגום", יצור שנברא בדיעבד מתוך גחמת האלים. הם זלזלו בה כי לא ידעו את האמת: "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב) - הגבר והאשה משלימים זה את זו.

כך, למעשה, מושג הכבוד שבין איש לאשתו מיוסד על התורה שאומרת כי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד).

בתורה אנו מוצאים שהקב"ה אמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב), ומכאן למדו חז"ל ששרה אמנו עלתה על אברהם בנבואה! היו נביאות גדולות בישראל כמו האמהות הקדושות, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה ועוד; בחג הפורים אנו חוגגים את נס ההצלה שנעשה בשליחות אסתר המלכה.

בשונה משאר התרבויות בעולם, התנ"ך לימד אותנו להתייחס לנשים כאל בני אדם. עובדה אשר מתבטאת בחוקי התורה: אין אשה מתקדשת אלא לדעתה, ואין מחתנים אותה נגד רצונה. הגבר מתחייב לאשה למזונות, ללבוש, לדירה ואפילו לתכשיטים. הבעל לא יכול לאיים על אשתו ולהשליכה לרחוב כפי שנהגו בעמים אחרים, אלא יהיה חייב בגט וכתובה המבטיחה את מזונותיה.

הכבוד מגיע מן היהדות שמצווה כל גבר בישראל: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו" (רמב"ם, הלכות אישות פרק טו, יט), וכך נפסק בשולחן ערוך. רבי יוסף קארו מוסיף ע"פ דברי חז"ל (בבא מציעא, דף נט): "צריך להיזהר שלא לצער את אשתו,לפי שדמעתה מצויה".

ד"ר שאול ברקלי כתב בנושא: "כידוע היה מצבה המשפטי של האשה בכל ארצות הקדם לרבות יון ורומא העתיקות, ירוד עד מאוד. ההבדל בין האשה החופשית כביכול לבין זו של השפחה שבוית המלחמה, במובן המשפטי, לא היה רב ביותר. ואולם לא כן בישראל. מתוך המסופר במקרא נראה כי האשה-הגברת תפסה כבר בימי האבות עמדה מיוחדת. כמעט בכל מקום במקרא, בו האשה העברית-הישראלית מופיעה על במת ההיסטוריה ואם גם על רקע אגדי, היא מופיעה כאשה שוות זכויות לצדו של הגבר. לא רק האמהות שרה, רבקה, רחל, ולאה, אלא גם חנה, אם שמואל, מיכל אשת דוד, אביגיל אשת נבל הכרמלי ועוד הן בנות לויה לבעליהן, כאישיות בעלת דעה עצמית ובעלת כושר פעולה למופת (יעל הקינית). הן משפיעות לעיתים קרובות גם השפעה מכרעת על החלטות בעליהן, עומדות באומץ לצדם בעת הצורך, מעיזות להטיף להם מוסר (מיכל לדוד) או דורשות בתוקף מילוי דברים בהתאם לרצונם (שרה ואברהם) ועוד. ואין צורך לומר הנשים המנהיגות, כגון מרים דבורה הנביאה ואחרות.. ובהשואה למצב החוקי של האשה אצל העמים העתיקים בעולם העתיק, מצטיין חוק התורה בדרך כלל בשאיפתו להגן על זכויותה של האשה וככל האפשר מנסה הוא להוציאה משפל המדרגה בה היתה נתונה בארצות השכנות... במקום זה יש להזכיר את שבוית המלחמה שהתורה מגינה על כבודה... וזאת בתקופה שהשבויות היו הפקר בעיני העמים האחרים" (סיכום חוקי התורה, עמוד 89).

לסיכום,

למדנו כי ערכי החברה המודרנית, חוקי יסוד כמו כבוד האדם וחירותו, מיוסדים על התנ"ך, אשר השפיע על האנושות יותר מכל ספר אחר בהיסטוריה. ילדי ישראל אינם מכירים את חשיבות התנ"ך לעם ישראל ולעולם. הבורות היא זו שאיפשרה מתחילה את שידורם של תוכניות גסות נגד היהדות בטלוויזיה, לעיני אנשים אשר לא מבינים את חומרת הנושא וחשיבותו. לשם כך, התייחסנו לחוקים וערכים שהכול יודעים לכבד בימינו, אך אינם יודעים שמקורם בספר התורה.