של מי האחריות על הילדים - שלך או של בעלך?

זו הייתה, לכאורה, פגישה רגילה, אמא שבאה לבקש עזרה עם הילדים שלה.

בעיות בערך כמו של כל אמא סטנדרטית, אך אפילו גרוע יותר מכל זה, זו לא הייתה הבעיה שלה, וכבר תביני מה היה...

אמא מקסימה במיוחד, אני מכירה אותה. היא עושה הרבה מאד כדי לטפל בבעיות משמעת והקשבה שיש לה בבית, היא השתתפה בסדנאות ועדיין מבקשת עזרה מה לעשות.

הבן הגדול שלה בן 8, ואחריו עוד 5 קטנים.

"הם לא מקשיבים לי, כל מה שאני עושה ואומרת להם שוב ושוב לא עוזר".

"את יכולה לפרט לי?", אני שואלת אותה.

אז היא מספרת: "הגדולים יורדים למטה, מגיעים הביתה רק בשעה 20:00 אף על פי שאני אומרת להם להגיע בשעה 18:00, וזה קורה שוב ושוב. כשאני אומרת שמחר הם לא ירדו כי לא חזרו בזמן, למחרת הוא גם לא מגיע הביתה מהלימודים. הוא נשאר כבר למטה, צועק, מתעצבן כשמשהו לא נראה לו, ממש מפחיד אותי בהתנהגות הזו.

הקטן יותר עולה על כיסא, פותח לבד את הנעילה למעלה ויורד.

הגדול מסתובב עם אופניים אפילו בכביש, הוא מביא ממתקים הביתה בלי שאדע מאין. הוא אומר 'חבר שלי נתן לי', ואני יודעת שזה לא נכון...".

אלו רק חלק מהבעיות.

אני מכירה את האישה הזו, היא באמת אמא שמנסה לעשות כל מה שהיא יכולה ואפילו יותר.

אבל הבנתי שלהתחיל להגיד לה מה לעשות או מה לא, זה לא מה שיעזור לה. הבנתי מדבריה שיש בעיה גדולה יותר וניסיתי לברר,

"את בעצם מספרת לי קושי גדול מאד מאד בחינוך, מן הפקרות כזו (לא הגזמתי, אמרתי לה את זה בכוונה. רציתי שהיא תהיה ערנית יותר למה שקורה לה ועזרתי לה לראות את התמונה הנכונה), ואת גם אומרת לי שאת אובדת עצות וזה קשה לך מאד מאד. גם ציינת קודם שאת לא מבינה למה את לא מצליחה ליישם ולקבל שיתוף פעולה מהילדים", אני שואלת /משקפת.

היא התחילה לבכות. היא פתאום הבינה את עצמה, כמה היא מנסה רק לצאת מהביצה בלי לנשום כמעט, היא לרגע לא עצרה להתבונן מה קורה לה. עכשיו היא תפסה, וזה כאב לה, אבל עדיין היא לחצה שאגיד לה מה לעשות. היא רצתה לדעת בדיוק באיזה עונש להעניש על כל דבר, ומה יגרום לו להקשיב...

"תגידי, רחל", אני שואלת אותה, "בעלך יודע מכל מה שקורה בבית?".

"כן", היא אומרת לי, "סיפרתי לו, אבל מה הוא יכול לעשות?! אני זו שנמצאת עם הילדים כל יום".

"אז את בעצם מספרת לבעלך כל יום מה קורה, מה כל אחד עשה ואת גם משתפת אותו שקשה לך, ואת מבקשת את עזרתו, ואין לו מה לעשות?", שאלתי.

"אני מספרת, כן, אני אומרת לו שקשה לי, שאני עייפה. אני מבקשת ממנו שיקלח את הילדים כי אני גמורה, ושהילדים שיגעו אותי ולא הקשיבו...".

לא אלאה אותך בכל הסיפור. אתמצת לך בקצרה.

רחל, האישה היקרה הזו שממש מתוסכלת, חסרת אונים ואובדת עצות מול הילדים, מתמודדת לבד!

היא בטוחה שזה החלק שלה והתפקיד שלה כאמא, להיות אחראית על חינוך הילדים, כי היא נמצאת עם הילדים יום יום. בנוסף לכל, היא גם זו שלא מסתדרת ולא מצליחה, והיא מנסה בכל דרך אפשרית לפתור את הבעיות בעצמה, כי היא בטוחה שאלו הבעיות שלה!

שאלתי אותה: "תגידי, רחל, מה את מרגישה? שהקושי עם הילדים הוא קושי משותף שלכם, או קושי שלך? האם הבעיה עם הילדים זו בעיה של שניכם או בעיה שלך ואת צריכה לפתור אותה?".

היא חשבה ואמרה: "אני מבינה שזו בעיה שלנו יחד, כי אלו ילדים שלנו יחד, אבל באמת אני מרגישה שזו הבעיה שלי, כי הרי כל היום אני עם הילדים, לא?! מי אמור להסתדר ולדעת מה לעשות, לא אני?".

פה היא קצת הבינה.

היא הבינה שאת כל העול והאחריות היא לקחה על עצמה, לכן היא לא חשבה לרגע לשתף את בעלה באופן שזו בעיה משותפת. מדי פעם, בערבים, כשהוא היה חוזר, היא התלוננה וקיטרה שקשה לה, אבל לא חשבה לבקש מבעלה עזרה בחינוך הילדים. היא ביקשה עזרה טכנית.

ובעלה לא מדמיין לעצמו אפילו מה קורה בבית. הוא רק שומע תלונות שקשה, ומנסה לעזור במה שאפשר - מקלח את הילדים, עוזר בסידור הבית כדי להקל עליה, אבל לא מבין את הקושי האמתי שלה.

היא הרגישה והייתה בטוחה שהאחריות על הילדים היא שלה, ולכן לא שיתפה אותו בדיוקים ובפרטים ולא ביקשה את עזרתו במה לעשות. ואת כל זה היא לא ידעה, כיוון שהיה ברור לה שהאחריות על הילדים היא תפקידה.

אז של מי האחריות על הילדים, של אמא או של אבא? מי אמור לטפל בפועל, אמא או אבא?

אמא יקרה!

עיקר חינוך הילדים והאחריות על החינוך היא של בעלך - זוהי חובה שמוטלת על האב.

בעלך אמור להנחות את הדרך, לדאוג שהבעיות יפתרו, למצוא את הדרכים והפתרונות. האחריות המלאה היא שלו!

תפקידך, אמא יקרה, הוא ליישם את מה שהוא מנחיל בבית, לספר לו בדיוק מה קורה (כי רב היום הוא לא נמצא, ובאמת את איתם). תפקידך, אמא יקרה, הוא לעזור לו - בעצות שלך, בראיה שלך. ויש לך הרבה מה. לבקש את עזרתו כשאת רואה שלו הולך, להתייעץ אתו ולסמוך עליו שהוא יעזור לך.

נכון שבפועל את זו שנמצאת עם הילדים, ואת סופר רוצה להצליח איתם בחינוך, אך שימי לב שאת לא יכולה בלי העזרה שלו, בלי ההנחיה שלו, בלי המשענת שלו.

וכמו בסיפור על רחל, תשאלי: ואם הוא בורח מאחריות, מה עושים?

פשוט תשחררי! תשחררי את החלק של האחריות, ותסמכי עליו שזהו תפקידו והוא יודע לעשות את זה יותר טוב ממך. כל עוד האחריות היא אצלך - הוא לא יכול לקחת.

תגידי לעצמך שזו דרך הטבע, ואם הקב"ה קבע והחליט שזהו לא תפקידך - אז ממילא את לא יכולה לעשות את זה יותר טוב ממנו, גם אם ממש ממש תנסי.

הקב"ה קבע שתפקידך הוא טיפול בילדים, חינוך הילדים, אך לא האחריות עליהם ועל החינוך!

את זה רחל החליטה לעשות. היא הרגישה הקלה ושחרור גדול, שתיק גדול מאד ירד לה מהגב, ואני בטוחה בע"ה שכשאת תחליטי החלטה כזו - תראי כמה סייעתא דשמיא תקבלי ואיך הבעיות יפתרו הרבה יותר בקלות, כי יתפנה לך הרבה מקום בלב להיות אמא בלי להיות אחראית.

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il