"בכל פעם שאני רואה את הצלקת שלי מהניתוח, אני יודע שבזכותה חיה משפחה שלמה"

"בכל פעם שאני רואה את הצלקת שלי מהניתוח, אני יודע שאיפשהו שם בארץ הכליה שלי מאפשרת למשפחה שלמה לחיות, וזו תחושת סיפוק עצומה", פותח את דבריו גבי רביבו, יו"ר עמותת "תורמים חיים", הפועלת להגברת המודעות לתרומת כליה. "לכל אדם יש כל מיני דברים שהוא עושה בחיים, ועל חלקם הוא מצטער במבט לאחור, אבל ברגע שאדם זוכה לתרום אחת מכליותיו, הוא יודע בוודאות שעשה את הדבר הנכון, והולך עם התחושה הנפלאה הזו לאורך כל החיים". 

עמותת "תורמים חיים" הוקמה לפני כ-4 שנים, ועשרות התורמים שהספיקו לעבור דרכה הם מבחינת גבי, ורותם אשתו, רק יריית הפתיחה. כל יום, אחרי העבודה, עולים בני הזוג רביבו לעליית הגג בביתם, דרכה מתנהלת הפעילות, ומתחילים את העבודה השניה שלהם לאותו יום - חיבור בין חולי דיאליזה לתורמים. עובדת היותם הורים לשישה, ואנשים עובדים בעצמם, לא מונעת אותם מלתת את כל הלב והנשמה ולהשקיע בכל תורם פוטנציאלי את מלוא הזמן ותשומת הלב. "המטרה היא להוריד למינימום את מספר המחכים לתרומת כליה, עד כדי חיסול רשימת ההמתנה, ולשם כך אנחנו דואגים לענות על כל שאלה או צורך של התורמים ושל מושתלי הכליה", אומר גבי.

תרומה מדבקת

הסיפור כולו החל לפני כ-6 שנים, כשגבי החליט לתרום את אחת מכליותיו. "אני מגיע מרקע של רפואת חירום, וב-15 השנים האחרונות שימשתי כפרמדיק במד"א", הוא מספר. "לאורך השנים, בכל פעם שראיתי חולי דיאליזה, המצוקה שלהם נגעה לי מאוד. רואים אמנם הרבה מצוקות באמבולנס, אבל פה יש משהו אחר, כי הפתרון של אותם חולים בעצם נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. האנשים האלה מחוברים למכשיר ששומר על חייהם, אבל הגוף שלהם נעשה חלש מאד, ולא מאפשר להם לחיות באופן תקין. משם נבעה ההחלטה לתרום כליה בעצמי, לליאור, שהיה אז בן 33 - בשיא חייו, ועם זאת - בשיא חולשתו".

למפגש המרגש אחרי התרומה, הגיע גם דובי, אחיו הצעיר של גבי. "ברגע שדובי ראה את העוצמה שיש שם, הוא החליט לתרום בעצמו. אמרתי לו אז שהוא מתלהב ושזה יעבור לו אחר כך, אבל דובי לקח את העניין ברצינות, וכמה חודשים אחר כך כבר תרם את כלייתו לאוהד". 

מה לגבי הסיכונים הכרוכים בתרומה, לא חששת?

"יש את הסיכון שבהרדמה, כמו בכל ניתוח, ובנוסף סיכוייו של התורם להזדקק לדיאליזה בעתיד עולה מ-1.5% ל-4.5%. הסיכונים האלה קיימים, אבל מצד שני, הידיעה ש-40% מתוך הממתינים לתרומת כליה נפטרים כל שנה, גרמה לי לחשב מה נכון יותר - לתת חיים לאדם שלידי עכשיו, או לדאוג מהסיכוי הזניח שאולי זה יפגע בי עוד 30 שנה. אנחנו עומדים לפני ראש השנה, וכל אחד מתפלל ומייחל לשנה טובה ובריאה עבורו, ויש כאן לידינו אנשים שאילולא העזרה שלנו אולי כבר לא יצליחו לעבור את השנה הזו. זה השיקול שאני עשיתי, ובגללו החלטתי לתרום, וזו גם הסיבה שבעקבותיה החלטנו להקים לפני 4 שנים את עמותת "תורמים חיים", הפועלת בנושא זה".

למה להקים עמותה נוספת, אחרי "מתנת חיים" של הרב הבר זצ"ל?

"כל עשיה לטובת העניין היא מבורכת. אני עצמי תרמתי כליה דרך 'מתנת חיים', ומעריך מאוד את פועלו של הרב ישעיהו הבר זצ"ל, מעורר ההשראה. כשהקמתי את 'תורמים חיים', רציתי להוסיף תורמי כליה מקרב האוכלוסייה הכללית. כיום יש לנו כבר 15 תורמים שאינם חובשי כיפות, ועוד כמה בתהליך, וברור לנו שעם הגברת המודעות, הגל הזה רק ילך ויתגבר. לשם השוואה - בפדואל, היישוב בו אני מתגורר, ישנם 8 תורמי כליה מתוך 400 משפחות, ואם אותו יחס של תורמים לעומת גודל האוכלוסייה היה גם בתל אביב, אז לא היתה בכלל רשימת ממתינים לתרומה".

תורמי כליה

דגש נוסף, שהוא העיקרי מבחינת "תורמים חיים", הוא על מציאת תורמים דווקא מקרב בני משפחתו של החולה. "באחד הימים האחרונים, למשל, התקשרה אליי מישהי שאביה זקוק לדיאליזה ושאלה איך אוכל לעזור להם", אומר גבי. "אז עניתי לה שאני אעזור, אבל שתדע שגם היא יכולה להיות משמעותית כאן, כי הדבר הנכון ביותר הוא שהיא תתרום כליה לאביה בעצמה. באופן כללי, התאמה בתוך המשפחה עשויה להיות גדולה יותר, וגם מצד הקשר הנפשי ביניהם זהו הדבר הנכון. אז אנחנו פועלים חזק על הגברת המודעות בקרב בני משפחתו של החולה כדי לעודד אותם לתרום לו בעצמם".

במידה ותרומה בתוך המשפחה לא מתאפשרת, עוזרת עמותת "תורמים חיים" לחולי הדיאליזה למצוא את התורם שלהם בעצמם. "אנחנו נותנים להם במה באתר האינטרנט שלנו, בה הם יכולים לפרסם את הסיפור שלהם, ולאפשר לתורמים פוטנציאליים לתרום דווקא להם. העשיה הזו מאפשרת להם לצאת ממקום פסיבי, שיושב בחוסר אונים ותלוי בחסדיה של רשימת ההמתנה בבית החולים, למקום אקטיבי של אפשרות לקדם את עצמם. היתה לנו, למשל, מישהי שפרסמה את הסיפור שלה, ואדם שראה זאת החליט לתרום דווקא לה. ישנה נתרמת נוספת, שעשינו הסברה בקיבוץ שלה, ובעקבות כך אחד מבני הקיבוץ החליט לתרום לה כליה. אחרי בדיקות נמצא שהתרומה שלו לא מתאימה עבורה, אך היא בכל זאת קיבלה בזכותו את הכליה המיוחלת. זאת דרך תרומה בהצלבה, כך שהוא תרם לאדם אחר, והיא קיבלה כליה מתאימה עבורה".

ולבסוף, לא שוכחים ב"תורמים חיים" גם את בני משפחתו של התורם. "כאשר אדם תורם כליה, הוא לא מסוגל לתפקד בבית למשך שבועיים לפחות, ובאותו זמן בני משפחתו לפעמים זקוקים לעזרה ברמה הטכנית, ואנחנו משתדלים לתת להם מענה עד לפרטים הקטנים", אומר גבי. "מן הצד השני, ישנם לא פעם בני משפחה המתנגדים לתרומה, וזקוקים לליווי ארוך כדי להרגיע את הרוחות. אז אנחנו נמצאים שם כדי לדבר איתם, להסביר מהם הסיכונים, ולעזור לתהליך הזה לצאת לפועל מתוך הבנה וכבוד".

מועדון חדי הכליה

אלא ש'הפרוייקט של משפחת רביבו' כפי שיש מי שקוראים לו, לא נעצר גם בזאת, והפעם היתה זו רותם, אשתו של גבי, שהצטרפה ל'מועדון חדי הכליה' במשפחה. "תרמתי כליה לאמא לחמישה ילדים, שבנה הקטן הוא בן 5 בלבד, ויש לה עוד בן עם תסמונת דאון", היא מספרת. "זה התחיל כמובן מהעובדה שגבי תרם, בתקופה בה כל נושא תרומות הכליה עדיין לא היה כל כך ידוע ומקובל. בפעם הראשונה בה הוא סיפר לי על כך היה שם קצת הלם, אבל לאט לאט למדנו את משמעות הניתוח וההחלמה, והיה ברור לי שאני תומכת במהלך. מאוחר יותר הקמנו את העמותה כדי לעזור לחולים נוספים, ועם הזמן ההחלטה לעשות זאת התבשלה גם בתוכי. בכלל, עם השנים וגידול הילדים ראיתי איך הכל במציאות נראה כל כך יציב, אבל הוא בעצם שברירי ויכול להשתנות בין רגע. מתוך זה עלה בתוכי הצורך לנצל את החיים שה' נתן לי במתנה, ולעשות מעשה שיכול לעזור למישהו אחר".

מירוץ תורמים חיים

איך התמודדת את עם הפחד מפני הסיכונים הכרוכים בתרומה?

"הפחד תמיד קיים, וטוב שהוא שם כדי לשמור עלינו מסיכונים מוגזמים. אבל הוא קיים גם כשעוברים במעבר חציה בכביש סואן, והדבר הנכון הוא לא לתת לו להשתלט, אלא לשים אותו בפרופורציה הנכונה. בהקשר שלנו, כאשר רואים את הטוב שיוצא מההחלטה הזו ואת מתנת החיים שאפשר לתת, מצליחים לקבל את ההחלטה הנכונה למרות החששות. אצלי באופן אישי, ככל שהתקרב תאריך התרומה הפחד אפילו גדל, כי לפני כן עוד הייתי עסוקה במחשבות שמחות על המעשה הגדול, אבל לקראת הסוף הבנתי שזה הולך להיות אמיתי. בכל זאת, אני שמחה על כך שהצלחתי לתחם אותו גם בשלב הזה ולהמשיך בתהליך, כי זה היה המעשה הנכון באמת".

איך היתה התחושה אחרי התרומה?

"זה היה מרגש מאד. לנתרמים יש תהליך החלמה ארוך, ושמחתי לראות איך מיום ליום מצבה של הנתרמת שלי הולך ומשתפר. שלושה חודשים אחר כך, כשהיא כבר היתה מסוגלת לתפקד בבית, זה היה אפילו מרגש עוד יותר". 

בית, עבודה ועמותה

איך אתם מצליחים לשלב בין העמותה לבית והעבודה, זה לא עמוס מידי?

"הבית שלנו חי את זה, ונכון שיש כאן הקרבה, אבל ההבנה שזוהי שליחות גדולה והצלת חיים של הרבה אנשים היא זו שנותנת לנו את הכוח", אומר גבי. "מעבר לכך, לאורך שנים אני מקבל קריאות חירום ממד"א, כך שעבור הילדים שלנו זה כבר חלק מהשגרה. בכלל, נראה לי שאם הורים לא שלמים עם ההחלטות שלהם אז הילדים מרגישים שם חסר, אבל אם עבור ההורים ברור שזוהי המציאות, אז גם הילדים שלהם רואים זאת כחלק טבעי מהחיים. בנוסף, כאשר הילדים שלנו מבקשים שנעצור לרגע ונהיה איתם, אנחנו באמת משתדלים לעשות זאת, ולכן לא נראה שהם מרגישים שהעשייה הזו באה על חשבונם".

מלבד גבי ורותם, ישנם אנשים נוספים המשקיעים מזמנם ויכולותיהם בעמותה בהתנדבות מלאה. "האחראית על נושא הדיגיטל, למשל, היא אישה שאמה עברה השתלה, ומתוך כך גם היא באה לתת מעצמה לטובת העניין", אומר גבי. "יש הרבה אנשים טובים שרוצים להתנדב ולהיות חלק, וכמובן יש את אלה המעוניינים לתרום כליה. הם מגיעים אלינו הביתה כדי לשאול, לשמוע, להתלבט, ולראות איך אפשר לקדם את התהליך. לפעמים באים גם תורמים פוטנציאלים שקיבלו תשובה שלילית ורוצים לנסות שוב, ואנחנו משתדלים להיות הבית שלהם ולעזור להם לעשות זאת, מתוך הבנה שכל אדם כזה הוא עולם ומלואו".

לסיום, אומר גבי, "כל מי שחושב על התהליך הזה מוזמן לפנות אלינו בשמחה. אנחנו נותנים בשלב ראשון חומר על הנושא, דרכו אפשר ללמוד במה מדובר, וגם לחשוף את בני המשפחה להבנת התהליך. בסופו של דבר, אדם שבוחר לתרום כליה חוזר אחר כך לחייו הרגילים, אבל בדרך הוא זוכה להציל חיים, לא רק של אדם אחד, אלא של משפחה שלמה".