במחשבה תחילה לראש השנה תשפ"א: החתן והכלה שביקשו בדמעות רותחות שיינטל מהם חוש הריח

"הנאשם יקום על רגליו!".

נקישת הפטיש הקפיצה את הנאשם לעמידה מתוחה.

"שמענו את חבר המושבעים", נאם השופט בפאתוס. "הם סבורים שעשרים שנות מאסר יהיו עונש הולם. האם תרצה להוסיף משהו?".

"חלילה כבוד השופט", נחרד הנאשם. "מה פתאום להוסיף? אני הייתי רוצה להוריד משהו"...

• • •

אחד הדברים שמוזכרים בתדירות רבה יחסית בראש השנה, הוא עקדת יצחק. בקריאת התורה ביום הראשון, בתפילות שני הימים ובפיוטים. ברכת "זיכרונות" שבתפילת מוסף נחתמת במילים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".

זכות אבות זה טוב, אבל כיוון שאנחנו עומדים לדין על עתידנו, ובדין כמו בדין, יש סנגור אבל יש גם קטגור, אנחנו מוכרחים לבדוק את הבקשות והטענות ולימוד הזכות שאנחנו מביאים איתנו אל כס המשפט. כל טיעון צריך שיהיה בו ממש.

אז לפני שנחטוף מהקטגור, הבה נשאל בעצמנו: ה"עקדה" הלא היא פעולת הקשירה של יצחק לפני שאברהם התכונן לשחוט אותו. יצחק הרי הלך ברצון, כמו שמעידה התורה על האב והבן "וילכו שניהם יחדיו".

אם יצחק הלך מרצון - למה בכלל צריכים לעקוד אותו?

שנית, וזה לא רק דקדוק בניסוח: "עקדת יצחק"? יצחק הרי היה מוכן למסור נפש על קדושת השם, בגיל שלושים ושבע הוא הסכים לבצע את רצון השם בדיוק וללא התחכמות. לא ביקש קודם להתחתן ולהעמיד צאצאים, לא הזכיר שאברהם אביו קיבל הבטחה "כי ביצחק ייקרא לך זרע". את המאורע הגדול הזה מצאו חז"ל לנכון לכנות דווקא על שם פעולה כמעט לא משמעותית של קשירה, עקדה?!

שלישית, וזה הכי חשוב לנו כעומדים למשפט, ובבקשה אל תכעסו: יצחק אבינו ודאי פעל לדורות בכוח מסירות הנפש שלו. אבל בכוח מה אנו מתייצבים מדי שנה ביום הגורלי ביותר ומבקשים שיזכור לנו הקב"ה עקדתו?

מה אנחנו עשינו בשביל זה???

• • •

צלילי ה"עוד יישמע" שאולי הושרו בחתונה הקטנה - נמוגו מהר מאוד. בני הזוג נכנסו לדירה הקטנה ששכרו, מייחלים בכל לב שביתם יהיה בית נאמן על אדני התורה ויראת שמים.

בבוקר התעוררו בני הזוג אל תוך ענן ריח מוזר מאוד. הם לא ייחסו לכך חשיבות. היו להם דברים אחרים חשובים בהרבה.

אולם הימים שחלפו הביאו את בני הזוג לגלות שהריח העיקש מתגבר מספר פעמים ביום בשעות קבועות.

השנה הייתה תש"ד. בשווייץ הניטרלית לא הורגשו כל כך הדי המלחמה העולמית שהשתוללה עדיין ברחבי אירופה וגלשה למקומות נוספים בעולם. אבל ההשלכות הכלכליות של המלחמה ניכרו גם בשווייץ הרוגעת. בעיקר חשו אותן פליטי המלחמה, שניצלו בעור שיניהם רגע לפני התופת.

כאלה היו גם האברך החשוב אהרן לייב שטיינמן ורעייתו הטרייה. הם נישאו בחתונה צנועה באחד המלונות הכשרים בעיר, שכרו להם דירה פצפונת שאולי הייתה ראויה יותר לתואר בקתה, ולבם הטהור השתוקק לעבוד את בוראו בכל מאוד.

הגראי''ל שטיינמן (צילום: יעקב נחומי)

אבל הריח הטריף את דעתם.

לא הריח עצמו. זוטות שכאלה לא עניינו אותם כלל. אלא שיהודי ירא שמים בודק כל דבר, לראות שאינו מנוגד לתורה. באחד הימים נודע לבני הזוג שטיינמן שמקורו של הריח הוא בכנסייה הסמוכה לביתם. בכנסייה זו הקטירו מספר פעמים ביממה קטורת לעבודה זרה!

ריחה של עבודה זרה הוא ריח האסור מהתורה בהנאה. לכן נקל להבין כמה הזדעזעו בני הזוג שגילו את מקורו של הריח. הטרידה אותם העובדה שאולי ייתכן שנהנו בשוגג מן הריח לפני שידעו את מקורו.

כעת החלו המאמצים לסתום את פתחי הדירה. סמרטוטים הונחו על החלונות המעטים, בדים נתחבו בחריצים ובסדקים שמהם ייתכן שחודר הריח. אולם שבוע חלף, והתברר שהמאמצים לאיטום מושלם - עלו בתוהו. הריח היה עקשן יותר וחדר פנימה בעזות מצח.

עוברים דירה! קיבלו בני הזוג החלטה נחושה.

הם החלו לחפש לעצמם דירה אחרת באזור, אולם גילו לצערם שמזלם התמזל להם פעם אחת בלבד. החורבה הקטנה אותה שכרו הייתה באמת מציאה, יחסית ליכולת הכלכלית העלובה שלהם. ככל שניסו להתפשר ולרדת ברמת החיים - לא היה להם לאן לרדת. הם היו לגמרי בתחתית.

באחד הימים הגיע ר' אהרן לייב לבית ודיבר על לב רעייתו: "ראי נא, ניסינו בכל כוחנו לברוח מן הריח האסור בהנאה, ללא הצלחה. אולם דבר אחד עדיין לא עשינו. הדבר האחרון שאנחנו יכולים לעשות.

"הבה נתפלל מעומק הלב אל הקב"ה ברצף, לא נפסיק את תפילותינו עד אשר נראה בחוש שנענינו משמים ובקשתנו התקבלה. בואי נבקש מהקב"ה שייטול מאיתנו את חוש הריח - - -

"האם מסכימה את?".

הרעיה הצדקנית הסכימה בהחלט. לא לחינם זכתה באברך שהוגדר כבר בנעוריו על ידי צדיקי הדור שפגשוהו שהוא "מרכבה לשכינה".

נעמדו בני הזוג לתפילה רותחת, כשהם מבקשים מהקב"ה שייטול מהם את חוש הריח, לבל יחטאו בשוגג בהרחת ריח שאסור בהנאה כריח קטורת לעבודה זרה.

אחת לזמן מה נעצרו בני הזוג, וניסו לבדוק האם חוש הריח עדיין פעיל אצלם. והוא אכן היה כזה...

בכל פעם כזו פרצו דמעות רותחות החוצה, זולגות ומתחננות על נפשן: "ריבונו של עולם, ראה והביטה עניינו. טול מאיתנו את חוש הריח לבל ניכשל בשוגג חלילה"...

השעות נקפו והתפילה נמשכה בנחישות. להיות או לחדול. בני הזוג לא הרפו מתפילתם, עד שאירע הנס הגלוי: שניהם ניסו את חוש הריח שוב ושוב, ושמחו כל כך לגלות שהוא ניטל מהם!!!

עד סוף ימיהם היו הגראי"ל שטיינמן ורעייתו הרבנית נטולי חוש ריח לחלוטין - - -

• • •

במעלה הדרך אל ההר פוסעים יחד אברהם ויצחק, ברגעים הכי קריטיים לעתיד האומה הישראלית. "בבקשה ממך", ביקש הקב"ה מאברהם אבינו קודם לכן, "עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו הראשונות אין בהן ממש".

סוף סוף מגיעים למקום. אברהם אבינו פותח בהכנות עילאיות למעמד המכונן, פעולות שיעשו רושם לדורות עולם עבור זרעו של יצחק ובניו של יעקב. אבל אז פונה יצחק עם "בקשה אחרונה" לאביו. בקשה שלא מוזכרת בפסוקים במפורש, אבל במדרש היא מופיעה במספר נוסחאות: "אמר לו (יצחק לאברהם): אבא, אוסרני ידַי ורגלי". בבקשה ממך, אבא, לפני שאתה מעלה אותי כקרבן - תקשור אותי חזק.

כשקושרים ידיים בנפרד ורגליים בנפרד, אדם עדיין יכול לזוז מעט. אולם יצחק לא ביקש קשירה. הוא ביקש עקדה.

מה ההבדל? ובכן, עקדה משמעה שקושרים את הידיים מאחורי הגוף יחד עם הרגליים... כשם שעושים לבהמות העומדות לשחיטה.

עומד בחור בן שלושים ושבע, בשיא כוחו הגופני, שיודע שהוא הולך להישחט כקרבן מפני ציווי השם, והוא מוכן לכך בלב שלם. אבל הוא מבקש שיקשרו אותו ככבש לפני תחילת התהליך.

מה הסיבה?

"מפני שהנפש ח-צ-ו-פ-ה היא", מצטט המדרש תנחומא את יצחק, "וכשאראה את המאכלת, שמא אזדעזע וייפסל הקרבן".

את יצחק מטרידות עכשיו המחשבות על כשרות הקרבן. חייו שהולכים להסתיים אינם מעניינים אותו. הלא הוא הולך לעשות רצון הבורא יתברך בשמחה.

אלא שהנפש, חצופה היא - - -

יצחק יודע ומכיר בנפשו של האדם, בכוח ההתקוממות הטבעי המצוי בתוכה. חוצפה זו, היא בסך הכל רצון החיים הבסיסי הטבוע בכל אדם. "ושמא אזדעזע וייפסל הקרבן".

בספר "גחלי אש" הביא את דברי המדרש הללו כתשובה לשאלה בה פתחנו: אם יצחק הלך בשמחה כאברהם אביו - "וילכו שניהם יחדיו" - לעלות לקרבן, מדוע אפוא יש לעקוד אותו?

התשובה היא שפעולת העקדה הייתה אף היא מרצונו של יצחק. כדי שחלילה לא תיווצר תקלה בזמן אמת בשל פעולה לא רצונית, אינסטינקט החיים שיפרכס לשנייה אחת וייפסל הקרבן.

• • •

נדלג לרגע מעל השאלה השנייה - מדוע המאורע העצום הזה קיבל כינוי על שם כמה חבלים פשוטים, כשיש בו כל כך הרבה מעבר - אל השאלה השלישית והמעצבנת: באיזו זכות אנו חותמים את ברכת "זיכרונות" בבקשה מהקב"ה שיזכור לנו ביום הדין הגדול את עקדת יצחק אבינו.

מה אנחנו עשינו בשביל שנהיה ראויים לזכירת עקדת יצחק?!

נראה שיש כאן לימוד זכות גדול על ישראל קדושים, ופתח נכבד לזכות בדין מדי שנה.

אין כמעט מי שיכול להעיד על עצמו שבמשך השנה שחלפה לא אירעו לו "נפילות". קטנות או גדולות.

אנחנו רק בני אדם. לא מלאכים. ולבני אדם יש נפש חצופה. כזו שלא תמיד מתיישרת עם ההחלטות, כזו שלפעמים, בתאווה כמעט בהמית, פועלת כאחוזת אמוק. לפעמים אנחנו עצמנו עומדים נבוכים לנוכח מילה שנפלטה לא במקום / התפרצות של כעס / שנאה / קנאה, ועוד ועוד.

גם אם אף אחד מסביב לא שם לב, אנחנו עצמנו מתמלאים בושה פנימית לנוכח התפיסה באיחור של מה שאירע. באמת שאין לנו מושג איך התדרדרנו תוך שניות לאובדן שליטה עצמית.

ככה זה כשהנפש חצופה.

ריבונו של עולם, לא רק ממך מבקשים בניך "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". גם מעצמם הם מבקשים. תובעים. הם נוקטים פעולות אקטיביות בשביל זה.

כל יהודי שומר מצוות מציב לעצמו סייגים, תוחם את עצמו בגדרות. הוא דואג לשים תמרורים במקומות בהם הוא אוחז מבחינה רוחנית, על מנת שלא יגיע למצב של חטא.

כולנו מעדיפים במידת האפשר את ה"דרכא אחרינא". למנוע מעצמנו צרות.

אבל לפעמים התמרורים לא עוזרים. לפעמים הנפש ח-צ-ו-פ-ה...

לאורך הדורות ניצבו יהודים והחליטו בנחישות: אם זה לא הולך במוח - זה ילך בכוח.

הנפש לא מתרשמת מהקבלות? לא מוצאות חן בעיניה ההגבלות החדשות של פרויקטור הרוחניות האישי? עוקדים!

כל יהודי, בדרגתו הוא, קושר את עצמו מרצון ומונע מעצמו את האפשרות שהנפש תפרכס לה בחוסר שליטה. אם תרצו, הדוגמה הכי טובה בדורנו: הסינון לכלים הטכנולוגיים, שלא לדבר על עיקור של חלק מהם.

עקדה מרצון.

יהודים קושרים לעצמם יד ורגל, מוודאים מראש שגם אם הנפש תתחצף מאוד - לא תהיה לה זמינות. לא תהיה לה אפשרות.

אנחנו לא בדרגת הגראי"ל שטיינמן, אין לנו כוח לוותר מרצון על אחד החושים למשך חיים שלמים כדי לא להיכשל. אבל יש לנו כל כך הרבה אפשרויות של עקדות קטנות.

וזו לא רק טכנולוגיה. זה מתבטא בקשת אדירה של תחומים בחיים. עבודת המידות, תפילה, לימוד תורה, קיום המצוות כהלכה ומה לא.

בשל החשש מהזדעזעות לא רצויה, פליטת נפש שלא במקומה, עומדים יהודים ועוקדים את עצמם בפעולות מעשיות שימנעו מהם בבוא העת את היכולת לפרכס. "שמא אזדעזע וייפסל הקרבן"...

• • •

עכשיו אנחנו מבינים בהחלט את התשובה לשאלה השלישית, וגם לשאלה השנייה: מסירות הנפש של יצחק להישחט לפני השם היא דבר עצום, אולם הבקשה שלו להיעקד למען הבורא יתברך מעידה על הנכונות לקיים את רצון הבורא במאה אחוזים.

אנחנו, ההולכים בדרכי אבינו, משתדלים שגם לנו תהיה עקדונת, משהו קטן אבל כובל. מרצון.

כשישאלו אותנו ביום הדין אם אנחנו רוצים "להוסיף משהו", לא נוכל להצטדק על השנה שעברה. אולם בהחלט נוכל להצביע על השנה הבאה, נוכל להוכיח שאנחנו נחושים בדעתנו "להוריד משהו".

לזאת אנו מבקשים: "ועקדת יצחק", הכוח שהכניס בנו יצחק אבינו שיכולים אנו לעקוד את עצמנו מרצון, "היום לזרעו ברחמים תזכור".

עם הקבלה הפרטית הזו, עקדת תשפ"א שלנו, אנו ניצבים לפניך.