הורות במחשבה חיובית: כמה זמן זה "עוד רגע"?

תמונת מצב מוכרת: הילד שב הביתה מלימודיו ובידו מבחן.

- "אמא, תראי!".

אמא, המצויה כעת בעיצומה של רחצת הילדים בחדר האמבטיה אפוף האדים, משיבה:

-   "רק רגע!".

"אמא! תראי את המבחן!".

"אמרתי לך, בעוד כמה רגעים אסיים ואתפנה אליך!".

"לא, תראי עכשיו!".

עכשיו! אין לו סבלנות לחכות. כך זה במבחן, כך זה גם כשהובטח לו ממתק או כשהובטחה לו מתנה - הוא דורש תיכף ומיד! עכשיו! עכשיו יקנו לו צעצוע! עכשיו תבואי לראות! טענות עיכוב בגין: עייפה / עסוקה / אין לי כוח / אני באמצע לדבר עם השכנה / ועוד ככל שהמוח היהודי מצליח להנפיק, כלל אינן מעניינות אותו: עכשיו! מיד!

חכה קצת, מה בוער? מה יקרה אם תמתין רק עוד כמה רגעים? העולם לא נברא ביום אחד, לא יקרה כלום, וכו'. שלל ניסיונות החילוץ להמתנה בביצוע גזר הדין אינם מועילים: עכשיו! הרגע הזה! מיד!

ממה נובע הדבר? מדוע אין הילד מוכן לקבל את ה"עוד מעט", או "כבר", "רגע", וכל שאר ביטויים המביאים הצלה רגעית וזמנית מנדנודי הילדים?!

נצא לשעה קלה של קורת רוח ונפנה לעיין בגנזך הביולוגי שבראשנו – הזיכרון המופלג אותו העניק הבורא במתנה לכל יצור אנושי. כעת נעמוד מול עצמנו ונשיב בכנות על השאלה: למיטב הניסיון העשיר שצברנו במהלך היסטוריית החיים המייגעת שלנו, לכמה זמן נדחו מטלות באמצעות המילה "עוד רגע"?

לעיתים אכן התגשמה ההבטחה "עוד רגע" כמובנה – רגע כמימריה, כעבור זמן מועט ביותר. טוב ויפה. אך לפעמים… לפעמים אמנם, אך גם זה קרה: זמן ההמתנה מתארך מעט מעבר לרגע המובטח, עיתים עשר דקות, עשרים, שעה ושתיים ואולי גם הרבה יותר… עד שאפילו שוכחים מכך לגמרי, והילד נאלץ להזכיר זאת שוב ושוב: "אמא, הרי הבטחת לי!".

 - "נכון, הבטחתי, אבל אמרתי 'עוד רגע'!".

- "כן, אבל אמרת את זה כבר אתמול…!". וכדי ביזיון וקצף…

יש דוגמאות רבות למצבים כגון זה, בצורות נוספות ובאופנים שונים. המקרים חוזרים על עצמם תמיד בתדירות מופלגת, כשהצד השווה שבהם הוא, שבכולם דוחים ביצוע פעולות שונות לפרק זמן בלתי קצוב באמצעות הסיסמה "עוד רגע".

נמצא, כי לתיבות "עוד רגע" משמעויות רבות מאד, או - ליתר דיוק - אין להן כלל משמעות מוגדרת. הן משמשות אצל אנשים רבים כביטוי נרדף ל"תמתין!", בלא להתייחס לגורם הזמן, ובאמצעותן ניתן לדחות מעשים לפרקי זמן הנעים בין אלפית השנייה ובין עוד שנים רבות, עד ימי זקנה מופלגת ושיבה טובה.

בשעה שאתה מעיר לילדך: "למה אתה כל הזמן מנדנד, הרי אמרתי לך עוד רגע?!", חשוב לרגע: "כמה זמן זה 'עוד רגע'?". לא ברור לך? גם לילד זה לא ברור, ולכן הוא כה קצר רוח וחסר סבלנות. לו ברור כי אם הוא לא ינדנד - הוא לא יקבל. כבר קרו בעבר מקרים מצערים, בהם הבטחות שיצאו מפורשות מפינו נשכחו במרוצת השנים, והילד נותר עמוס הבטחות להתפקע.

עלינו לתת את הדעת לכך, שממד הזמן אצל ילדים אינו מוחש וברור כפי שהוא אצל מבוגרים.

הנה מצב המוכר לכולנו: עולים עם הילדים לאוטובוס ונוסעים לסבתא. שמחה וצהלה. הילדים מטפסים לאוטובוס בדיצה ומתיישבים יפה במקומותיהם, כפי שהורה אבא טרם הנסיעה. כעבור חמש דקות, לפעמים כעבור שתי דקות, שואל יענקי: "אבא, עוד כמה זמן מגיעים?".

- "עוד שעה וחצי בערך!".

טרם חלפו שמונה דקות תמימות, ויענקי שוב מוטרד: "אבא, כבר הגענו? עברה כבר שעה?".

- "לא, חמוד. יש לפנינו עדיין נסיעה בת שעה ועשרים דקות ללא פקקים!".

מעשה בפעוט חמוד כבן ארבע (אחד מילדי), אשר בימי חג הפסח, בו, כידוע, מרבים באכילת תפוחי אדמה וירקות, טיגנה אמו הנמרצת לביבות תפוחי אדמה במחבת הפסחית.

הילד הביט מוקסם באמו החרוצה והצהיר נרגשות: "כשאני אהיה גדול, אני אהיה אבא, ואחר כך אני אהיה אמא, ואז... אז - גם אני אטגן כאלו לביבות!".

ובעוד בני המשפחה מבליעים חיוך, נשאל הילד: ומתי זה יקרה?!".

"ביום ראשון", באה התשובה המלומדת...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים" 9999587bb@gmail.com