סיון רהב מאיר: כשניזכר יום אחד בסליחות שאמרנו בימי הקורונה

השבוע גם יוצאי אשכנז הצטרפו לספרדים, והתחילו לומר סליחות. לא תמיד פשוט להתחבר למילים העתיקות, אבל השנה זה ממש קל, לצערנו. כך כתב הלילה הרב נתנאל אפק ממגדל העמק:

"כשניזכר יום אחד בסליחות הקורונה שאמרנו,

אי שם באלול תש״פ,

נזכור את הדמעות כשהגענו למילים אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ,

את החשש שלנו לסבא וסבתא באַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה,

את הבקשה שלנו מאחורי המסכה אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי,

את הדאגה בה אמרנו מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ,

את ההרגשה המבולבלת, המסובכת, הקורעת, הכואבת כשאמרנו בקול רועד ולב שבור,

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ

כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים.

אנחנו כבר לא יודעים כלום,

אין לנו מושג לאן כל זה הולך,

בבקשה,

עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד

וְהושִׁיענו".

שהישראלי היפה ינצח

ישראל חתמה השבוע על הסכמי שלום היסטוריים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, ובמקביל - נכנסת לסגר בגלל נתוני התחלואה המביכים בקורונה. איך אפשר להסביר הצלחות כאלה וכישלונות כאלה? האם אפשר לחוש במקביל תחושת רוממות ותחושת אכזבה?

חז"ל כותבים עלינו כך: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים".

האופי שלנו תזזיתי, מתעתע, קופצני, ואנחנו נוטים לקיצוניות לשני הצדדים. לפעמים טובים ונדיבים ואופטימיים ומלאי סולידריות, ולפעמים אגואיסטיים וקטנוניים ומרירים ולא משתפי פעולה.

בראש השנה נהוג לומר "שנהיה לראש ולא לזנב". אנחנו יודעים להיות ראש, ויודעים להיות זנב, ונעים בתמידיות בין שני המצבים האלה. ישראל הרי כבשה את המקומות הראשונים בעולם באי-הדבקה, ואז את המקומות הראשונים בהדבקה.

מדברים הרבה על ישראל הראשונה וישראל השנייה, על מחנה הביביסטים והאנטי ביביסטים. נדמה לי שהקורונה חילקה אותנו אחרת לגמרי: הישראלי היפה והישראלי המכוער. שניהם קיימים במדינה שלנו, ושניהם אפילו קיימים בתוך כל אחד מאיתנו, נאבקים. ערב ראש השנה, ערב סגר דרמטי, זה הזמן להכריע לאיזה מחנה אנחנו מצטרפים. האם אנחנו חלק מהבעיה או חלק מהפתרון. זוהי שעת סכנה. יהי רצון שהישראלי היפה ינצח.

להיות פחות צודקים

אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר – רק אצלנו, וחסרונות – יש רק אצל הזולת. הוא זה שצריך לתקן את דרכיו, בעוד אנחנו מושלמים. הרב מנחם ברוד כותב שזוהי בדיוק המהפכה של הימים האלה:"פעם בשנה אנחנו מתאספים באישון לילה לאמירת הסליחות, וכל מעטפת הצדק שכיסינו בה את עצמנו מתמוססת בבת אחת. בראש מורכן אנחנו מצהירים: 'לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים'. תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות בעצמנו ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי. אנחנו כל-כך צודקים, עד שבטרם הספקנו להקשיב ולהפנים הערה כלשהי, כבר מיהרנו להשיב אש ולתקוף. נשארנו צודקים, אבל לא למדנו דבר.

"מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. ימי הסליחות מאפשרים לנו לפתוח את הלב, להסתכל על עצמנו בכנות, ולסדוק את שריון הצדק שלנו. זהו המפתח לתיקון, לחיבור ולשנה טובה ומתוקה".

שים שלום

התמונה הזו לא צולמה בגן סאקר בחול המועד פסח אלא במדשאת בית הלבן, במהלך החתימה על הסכמי שלום היסטוריים: רבים מהיהודים שהשתתפו בטקס, ישראלים ואמריקאים, עצרו ועמדו יחד להתפלל תפילת מנחה. גם כשההיסטוריה נכתבת, הדופק היהודי מחייב. זה הזכיר לי את הסיפור על יעקב אבינו, שברגע היסטורי אחר פגש סוף סוף את בנו יוסף אחרי כל השנים האלה – אבל נעמד לומר "שמע ישראל" בזמן, ורק אז חיבק את בנו.

נדמה לי שהתמונה הזו מספרת עוד משהו: דווקא מתוך ביטחון בזהותם – הם הצליחו להגיע להישג שכזה, להסכמי שלום עם בחריין ועם איחוד האמירויות. כשאנחנו יודעים מי אנחנו ומכבדים את עצמנו – העולם מכיר בכך ומכבד אותנו. כך קובע גם הפסוק שצוטט אתמול בטקס: "ה' עוז לעמו ייתן – ה' יברך את עמו בשלום". מתוך העוז, הביטחון בזהות, העוצמה – מגיעים לשלום.

ההישג אתמול הוא סיום מטורף לשנה מטורפת. אם לפני שנה היו אומרים לנו שהכול ייסגר ויתבטל, שמילים כמו "פרויקטור" ו"קורונה" ו"זום" יכבשו את חיינו, שנגיף מסין ישתק את העולם – לא היינו מאמינים. אם היו אומרים לנו ששתי מדינות ערביות מובילות יעקפו את הסוגיה הפלסטינית ויחתמו לאור יום ובגאווה הסכמים עם ישראל, וגם ישירו התקווה – לא היינו מאמינים.

מתברר שהעולם יכול להשתנות ברגע, לטובה או לרעה, וכך גם אנחנו. תראו באיזו קלות התחלנו לחבוש מסכה או לתכנן חופשה בדובאי. נקווה שתשפ"א תביא איתה כמה שיותר הפתעות, חיוביות בלבד. הרי זה מה שהם ביקשו שם, בסוף תפילת המנחה על מדשאת הבית הלבן:

"שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹוקינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כׇּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם".

שהחיינו

"שלום סיון, זו חגית ריין. לפני 14 שנה, בערב ראש השנה, התכוננתי להדלקת הנרות. זה היה כחודש וחצי אחרי שבני, בניה ריין, נפל במלחמת לבנון השנייה. מול נרות החג מברכים גם 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. עמדתי מול הנרות והרגשתי שאני לא מסוגלת לברך באופן אמיתי. רציתי לברך מהלב, והרגשתי שזה יהיה מזויף. על מה עליי לומר 'שהחיינו'? על כך שהבן שלי נהרג? עמדתי מול הנרות עם דמעות בעיניים. התפללתי שאקבל כוחות או תובנות נכונות, כדי לברך בשמחה. 

אחרי זמן שנראה לי כמו נצח, הסתכלתי פתאום מסביב. ראיתי את שבעת הילדים שלנו, את החתנים, את הכלות, את הנכדים, ופתאום הבנתי: כן, שהחיינו. תגידי תודה על כל ה'יש' הזה, על השפע הרב בחייך, שהוא ממש לא מובן מאליו. הרגשתי שהלב נפתח, והשמעתי צעקה: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!'. נראה לי ששמעו אותי עד קלקיליה... אני משתדלת שההבנה ההיא מאותו רגע לא תחלוף, אלא תהפוך לתפיסת עולם. הלוואי שנצליח כולנו גם השנה להרים את ראשנו, לראות גם את הטוב בתוך המשבר, ולשמוח שהגענו, חיים וקיימים, לראש השנה תשפ"א".