קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם המדרשיות

זה היה לפני הרבה מאוד שנים. רחוק כל כך.
עוצמת עיניים, ואותו זיכרון צובע עצמו וקם לתחייה מחודשת ברגע אחד.
בקלות הוא מעורר בי את תחושת המתיקות של אותה התקופה. אותה התחלה חדשה-רעננה.

בת 24, סטודנטית ב'טכניון' ללימודי הנדסה.
ממש לא יושבת על הדשא עם החבר'ה. חורשת מהבוקר ועד... הבוקר.
אין לילות ב'טכניון', "לילות זה לחלשים" זה המוטו של הסטודנטים ב'טכניון'.

מפנה בדוחק שעתיים בערבי ימי רביעי לשיעורי יהדות במרכז הקירוב שנמצא בסמיכות.

כבר הספקתי להכיר באמיתות התורה. הספקתי לשגע את הרבנים ב"שאל את הרב" עם אינסוף השאלות והתהיות שהתעוררו בי.
"מקווה שאין עוד הרבה נודניקים כמוני עם כל כך הרבה שאלות", הייתי חושבת לעצמי לא פעם ולא פעמיים.

הכול אמת – נבדק ונמצא.

הלימודים האקדמאיים סוחפים אותי, ואני מרגישה תקועה.
מרגישה שאני לא מתקדמת רוחנית כמו שהייתי רוצה ושואפת.

הרי להשיג דרגות רוחניות, להתקדם, להתעלות ולהשתדרג רוחנית זאת המטרה בכל החיים שלנו כאן. כל אחד ואחת מאתנו בונה לעצמו בעולם הזה את הבית הנצחי הרוחני בו הוא ידור לנצח-נצחים.

המחשבות הפנימיות שלי צצות וצפות מדי פעם בפעם, ומזכירות לי ששווה להשקיע בהתקדמות רוחנית, שכדאי לעשות מאמץ ולאמץ תנאים, זמן וסביבה שיאפשרו לי להוציא מן הכוח לפועל את הפוטנציאל שבי, לגלות את עצמי הטובה יותר, להפוך את עצמי לעצמי בגרסה משופרת, להתקרב יותר לה' - ויהיה זה שמור לי לעד בזה ובבא.

"כדאי להיכנס למדרשה?", אני שוקלת, מתלבטת, מהססת, מאשרת ושוללת.

אני טיפוס ביתי ומשפחתי, ולעזוב את הבית זהו לא צעד שאי פעם שקלתי שלא למטרת הקמת הבית שלי עצמי. לעבור לעיר אחרת בכלל לא עלה על בדל מחשבתי.

קול קטן שבי לוחש לי:
"למה את מחכה? בטח שתיכנסי למדרשה. אם תחכי עוד שנה או שנתיים, אין לדעת מה יהיה עמך אז.
אולי אש הלהבה שבך תדעך ולא תהיה בוערת כמו עכשיו?
אולי האור שבך יתעמעם ותעדיפי משהו מעומם גם כן?
אולי ניסיון מפתה-שובה יכנס לתוך חייך ואת חלום המדרשה תשאירי רחוק מאחוריך?
אין לדעת מה יוליד יום. קפצי למים, ילדונת. ה' יהיה לצידך. מבטיח".

קול אחר לוחש:
"זה לא בשבילך, את יודעת.
לעבור לעיר אחרת, למסגרת לא-מוכרת... מה עם החברות והמשפחה? פשוט ככה תעזבי הכול?!
ואיך תסתדרי עם הלימודים? את תצליחי לשלב בין השניים? עזבי, זה קצת גדול".

אני הולכת על זה – החלטתי.
החלטה נחושה ויציבה.

אני מוכנה בכל נימי נפשי להיות כלי קיבול לצמיחה רוחנית, לגדילה אישית ולעלייה בדרך השם. אין לי ספק כי מסגרת שכזו תהווה עבורי מקפצה רצינית בצמיחה רוחנית, ואותה מקפצה תלווה אותי ותיתן את השפעתה לאורך כל חיי - בנישואים, בגידול הילדים ובכל עבודת השם שלי. זה שווה לי הכול.

Meni181818, Cc-by-sa-3.0

לאחר ראיון ובדיקה מקרוב עם המדרשה, הודעתי לבני משפחתי ולחברותיי שבתום סמסטר הלימודים הקרוב, אכנס למדרשה המיועדת לבעלות תשובה.
"שם אקבל בסיס איתן ביהדות", הסברתי.

אותם חודשים אחרונים לפני המעבר למדרשה היו מלאים עד גדותיהם בציפייה ובכמיהה.
הנשמה דרשה: "מים. צמאה אנוכי. אנא השקיני".

היום המיוחל והנכסף הגיע.
אורזת מזוודה ועולה לאוטובוס עם חיוך ענקי בלב.

מקום חדש. בנות חדשות. מסגרת חדשה.

אני לא טיפוס של שינויים, רחוק מזה. היום הראשון בבית הספר תמיד היה מלווה בפרפרים קטנים בבטן, אף על פי שאת החברות אני כבר מכירה...
השבוע הראשון בצבא היה מלווה בבכיות של ילדה קטנה לאמא. "בואי קחי אותי מכאן", בכיתי לה בטלפון. העיקר הייתי במסלול לקצונה...
בכל חודש ראשון במקום עבודה חדש, לחץ היה לחבר נאמן, והתהייה "עשיתי את זה כמו שצריך?!" ריחפה תמידית מעל ראשי.
תכונת ההסתגלות של הזיקית היא בהחלט לא מהדומיננטית שבנפשי. אבל כאן, משהו בי רגוע.
משהו בי יודע שהגעתי למקום של אמת, להחלטה שה' גאה ושמח בי עליה.
שלווה ושמחה של אמת אופפות אותי.

בנות מחויכות ומתוקות להפליא מקבלות אותי.
"שלום, את חדשה אצלנו? נעים להכיר. איך קוראים לך?", הן באות אלי אחת-אחת.

אני נכנסת לשיעורים, והנשמה מתמגנטת.
"סוף סוף קצת מים. רוויה", היא מודה לי.

השבתות? משהו חדש שלא הכרתי. אני פוגשת משפחות שומרות תורה ומצוות שמארחות את בנות המדרשה לסעודות שבת, לומדת וסופגת 'שולחן שבת'.
"ככה אני רוצה בבית שלי", רושמת לעצמי.

בחסדי השם, אני צומחת ועולה. שינויים יפהפיים מתחוללים בנשמתי, ואמי אומרת לי: "השתנית כל כך לטובה בשלושה חודשים".

אני לומדת, שואפת, סופגת, מנסה ליישם מה שאפשר, רוצה לקבל עוד ועוד מהמקום הזה. יודעת שבסך הכול זו תחנה זמנית עד שאקים בית בישראל, וכאן ניתנה לי ההזדמנות לקבל כמה שיותר ממה שילווה אותי לנצח-נצחים.

השיעורים מרתקים, וכל כך חיוניים ונצרכים לחיים – תיקון המידות, הלכה, הבית היהודי, חינוך ילדים, פרשת השבוע והשקפה.

לאחר שדלת כיתת השיעורים נסגרת והבנות פונות למגורים, מתחילה מין מסיבת פיג'מות של שיחת-בנות, שלפעמים צריך לגדוע בכוח ולהשאיר קצת משהו למחר.

זה מרגיש כל כך נכון להיות מוקפת בחברות שעוברות את אותו תהליך שאני עוברת.
אנחנו באותו ראש, אותו קו, מדברות אותה שפה.

כל אחת שחווה איזשהו קושי או אתגר, בכל תחום שיהא, מקבלת אוזן קשבת, הבנה, תמיכה ועצה טובה לא רק מהחברות הטובות הסובבות אותה, אלא גם מצוות המדרשה הקשוב והתומך.

שם יכולתי להתייעץ, לשאול, לדון ולנסות להבין את כל מה שלא היה ברור לי. שם קיבלתי הכוונה, הדרכה, איזון והבנה.

בעיניי, מדרשה זו חממה. חממה רוחנית שמטפחת את שתיליה הצעירים שלומדים דרך חדשה.
חממה של תמיכה והגנה במסלול שזה עתה נסלל.

מעבר לכך, במדרשה זוכים לחיות את הלימוד. זוכים לספוג אווירת התרוממות ועלייה רוחנית, שמשפיעה עלייך בין אם תרצי או לא תרצי. ואין הדבר דומה כלימוד מהספר או מהמחשב בבית.

מדרשה זו מסגרת שמעניקה ארגז כלים לכל החיים למי שרק חפצה להיות כלי קיבול פתוח.

הזמן עובר, ועת השידוכים הגיעה. אני מלווה בתקופה זו בחברות נאמנות שנמצאות אף הן בשידוכים דרך המדרשה. אנו תומכות זו בזו.
לפעמים צוחקות,
לפעמים בוכות,
לפעמים גם וגם.

תקופת השידוכים מסתיימת לה, ואני זוכה להקים בית בישראל. אני עוזבת את המדרשה, שנשארת חקוקה עמוק עמוק בכל נימי הווייתי.

הכרת הטוב נצחית קיימת בלבי: לרבני ורבניות המדרשה על השיעורים שבנו את עולמי הפנימי,
לצוות המדרשה על ההדרכה, ההקשבה ועל מתן עצה טובה,
לחברות אהובות שהן חלק בלתי נפרד מהתקופה,
למשפחות המארחות בשבתות, שבזכותן למדתי מהו "שולחן שבת".

הם אלה שבנו את המסגרת הזו, הנקראת "מדרשה", בזכותה נפתח לי צוהר לחיי תורה בדרך הכי מובנת וסלולה.

אין לי ספק, ולו קטן, שאילולא התקופה שלי במדרשה – לא הייתי מי שאני היום.

מתעניינת במדרשות? שוקלת להיכנס למדרשה ומהססת? קראי כאן את כל המידע שרצית לשאול ולא היה לך את מי.

מתעניין בישיבות לבעלי תשובה? חושב על מעבר לישיבה ועדיין לא בטוח? קרא כאן את כל המידע הנחוץ בדיוק עבורך.