הרב יצחק זילברשטיין
שכרו שטח להבערת מדורה והכבאים אסרו זאת – מי זכאי לדמי השכירות?
בני הקהילה שכרו שטח על מנת להבעיר בו את מדורת ל"ג בעומר, אלא שמחמת סכנת שרפות אסרו זאת הרשויות. בני הקהילה דורשים את דמי השכירות בחזרה, אך בעל השטח מתנגד. עם מי הצדק?
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- פורסם ד' תשרי התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)אֵשׁ זָרָה (במדבר ג', ד')
דין התורה המעניין שלפנינו, הגיע לבית הדין "בית דוד" בחולון, בימים שלאחר ל"ג בעומר תשע"ט, בעקבות המעשה דלהלן:
לקראת ל"ג בעומר, בני קהילה גדולה חיפשו אחר מתחם רחב ידיים, בו יוכלו להדליק מדורה ולערוך מסיבה לכבודו של התנא הקדוש רשב"י.
השטח היחיד שמצאו, היה מגרש לא בנוי, שבבעלות יהודי בשם ראובן. פנו אליו בבקשה לשכור את המגרש לליל ל"ג בעומר, והמחיר שהאיש דרש היה - 3,000 ש"ח!
האנשים הסכימו, ושילמו מראש את מלוא הסכום לידי המשכיר.
הלילה המיוחל הגיע. תכונה רבה הורגשה בקרב בני הקהילה לקראת מעמד ההדלקה המרומם. השטח הוכן, הותקנו בו מערכות תאורה ומגבירי קול, וכמובן - עצי המדורה הענקית התנשאו לגובה רב...
רב הקהילה קיבל את הלפיד לידו והחל בהצתת האש, והנה, לא חולפים כמה רגעים, ולפתע מופיעים במקום רכבי משטרה ומכבי אש... מה קרה? - באותו היום, שרר ברוב אזורי הארץ שרב כבד, ומשכך, רשויות רבות הודיעו על איסור הצתת מדורות, מחשש לאסונות ה' ירחם.
הכבאים מיהרו לכבות את האש ולפרק את המדורה, והשוטרים הזהירו שהדלקת האש בשנית תהיה כרוכה בקנס כספי גבוה!
עכשיו פונים אנשי הקהילה למשכיר המגרש ראובן, ודורשים לקבל בחזרה את דמי השכירות.
לעומתם טוען ראובן: "גם אני לא ידעתי מצו-האיסור על הבערת מדורות, ומזלכם גרם! מבחינתי, אתם יכולים להדליק נרות ולרקוד סביבם...".
עם מי הדין?
תשובה:
א) במידה ופקודת הרשויות היתה קיימת כבר בשעת קניין השכירות (אלא שהצדדים לא שמעו עליה), אזי נראה שמדובר ב"מקח טעות", משום שברור שהשוכרים לא היו משלמים כל כך הרבה עבור שכירות מגרש רחב ידיים אלא כדי שיוכלו להבעיר בו את מדורתם, אבל כעת שהתברר שקיים איסור, שהוא מוצדק לחלוטין, מחשש שריפות ואסונות, אם כן אף אחד בעולם לא היה שוכר את המגרש למדורה. וטענת המשכיר שעדיין יכולים לזמר ולערוך מחולות במקום, אינה טענה כלל, כי לשם כך ברור שלא היו זקוקים למגרש שלו, והיו יכולים לערוך את המסיבה בחצר תלמוד תורה וכדומה.
ב) ויתכן שאף אם מזג האוויר השרבי וצו הרשויות הופיעו לאחר קיום השכירות, בכל זאת רשאים בני הקהילה לבטל את השכירות, משום שמצב זה נחשב ל"מכת מדינה"! וכמו שמצינו בדברי רמ"א (חו"מ סי' שי"ב סי"ז), שאם יהודי שכר בית מחבירו, והבית נשרף מחמת שריפה גדולה ששרפה את כל (או רוב) בתי העיר, הרי זו "מכת מדינה", ומנכה לו השוכר מן שכירותו את התקופה שלא דר בבית, ואפילו אם הקדים השוכר לשלם למשכיר, הלה יחזיר לו את מוֹתר דמי השכירות.
ג) אלא, שבמחנה אפרים (שכירות סי' ז') כתב, שכל מה שצריך המשכיר להחזיר את הכסף במכת מדינה, הוא דווקא באופן שהנכס המושכר נפגע ומצד עצמו אינו ראוי לשימוש, כגון שנשרף, או אז מחזיר המשכיר את דמי השכירות כשאירעה מכת מדינה, כיון שאינו יכול להעמיד ולספק לשוכר את הנכס המושכר. אולם, אם הנכס עומד על תילו, רק שאירע מקרה שהדיירים נאלצו לברוח, יכול המשכיר לומר לו "הא ביתא קמך" (הרי ביתי לפניך) ובוא ותדור בו, ואם הינך חושש, זה ההפסד שלך, ואני איני צריך להחזיר לך מאומה!
ראיה לדבריו, מביא המחנה אפרים מהמעשה הבא המובא בירושלמי בגיטין (פ"ז ה"ו): חַד בַּר נָשׁ אַקְדָּם פְּרִיטִין לְאִילְפָא וְנַגֵב נַהֲרָא (מעשה באדם אחד, שהקדים ושילם מראש את שכר הספינה לבעל הספינה על מנת לעבור את הנהר, ולבסוף הנהר יבש). אֲתָא עוּבְדָא קוּמֵי (באו לדון לפני) רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב (והוא פסק שאין בעל הספינה צריך להחזיר את הכסף שקיבל כי הוא טוען) הָא אִילְפָא, אַיְיתֵי נַהֲרָא (הנה הספינה שלי מוכנת ומזומנת, לֵךְ אתה ותביא את הנהר. כלומר, אין העיכוב ממני).
מהירושלמי ניתן ללמוד, שאפילו כאשר אירעה מכת מדינה, מכל מקום אם הקדים השוכר את השכר, אין המשכיר צריך להחזירו, כיון שאין העיכוב מצד המשכיר.
לאור זאת, לכאורה גם בענייננו יכול משכיר המגרש לטעון: מצד הנכס המושכר אין שום עיכוב, אלא רק עיכוב חיצוני (הקשור במזג האוויר, ולא בקרקע השכורה), ולכן איני צריך להשיב את דמי השכירות.
ד) אומנם, שמענו מהרב יצחק זילברשטיין, שנראה כי קיים חילוק בין המעשה המובא בירושלמי לבין נידון שאלתנו; בנידון המסופר בירושלמי, השוכר שכר ספינה שבה עצמה לא קיים שום חיסרון, הספינה עצמה לא מעכבת כלל את מימוש שימושו של השוכר בה, ולכן יכול המשכיר לטעון כלפיו: מצד הספינה שהשכרתי לך, אין שום עיכוב, ומצידי תוכל לשוט בה בנהר אחר, או שתביא לכאן מים... וממילא רשאי המשכיר להשאיר את דמי השכירות בידו.
בענייננו לעומת זאת, ברור לכולם (גם למשכיר), שלבני הקהילה לא היו חסרים חצרות או אולמות לערוך בהם מסיבות, ומה שבאו לשכור את המגרש שלו, אין זה אלא מפני שחפצים להבעיר בחלל המגרש "מדורה", ולמעשה התברר, שלא ניתן להבעיר בחלל הנכס המושכר מדורה, מפאת החשש (המוצדק) של התרחשות סכנות בעקבות השרב הכבד ששרר באזור... נמצא אפוא, שכאן במקום, בחלל המגרש אותו שכרו השוכרים למדורה, יש "מעכב" להבערת מדורה, המניע היחיד שלשמו נשכר המקום.
ולכן, סיים הרב: נראה שצריך המשכיר להשיב את דמי השכירות.
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.