ואביתה תהילה: איך הצלחתי בסופו של דבר להיזכר בניגון ששכחתי

כל הדרך להרצאה ניסיתי להיזכר בניגון הזה. לפני שנים, בסמינריון של חודש אלול, למדנו אותו ושרנו שוב ושוב... "אנה פנה דודך... אני לדודי ודודי לי...". ההתאמה המושלמת הזאת, בין המילים לאופן בו טיפסה המנגינה למעלה, וירדה, עטפה את המילים ושחררה אותן לרוח... כל כך רציתי להיזכר בלחן. הוא היה שם אבל התחמק, ברח לי בכל פעם שכמעט אחזתי בו.

רציתי לדבר עם הסטודנטיות שלי על ראש השנה ועל יום כיפור. על הקשר המיוחד שאנחנו יכולים לבנות בזמן הזה עם הקב"ה ועם עצמנו. הייתה לי תחושה שהניגון בו ניסיתי להיזכר יבנה את הגשר בין המציאות שלהן לבין כל מה שרציתי לומר. הזמן חלף בתוך המכונית והדרך התקצרה והמנגינה לא עלתה.

אבל הניסיון הזה להיזכר בה, נתן לי משהו אחר. וזו כנראה הסיבה שחייכתי לעצמי כשנכנסתי לחדר השיעורים.

* * *

סיפרתי לבנות על יום כיפור. בתחילה מבחוץ. דקות אחרונות של תפילת נעילה. הרעב, הצמא, העייפות מתנקזים אל תוך הרגעים האלה. עשרים וחמש שעות של ניתוק מהמערכת הגשמית מגיעות לקו הקצה. לאט ובשקט מתרוקנת עזרת הנשים אל הרחוב ואני הולכת הביתה. כל צעד הוא פרידה קטנה מהענן הרוחני שממלא את היום הזה ופסיעה נוספת אל תוך מציאות הבית, הגשמית מאוד, הממתינה לי. כל כך הרבה הבטחות הבטחתי, כל כך ברור ונהיר היה לי הכל, השקר שבחטא האמת הנקיה שבתשובה. כל כך טובה וצדיקה אהיה מעתה... לרגע נדמה לי שזוג כנפיים צחורות מעטר את כתפי. ואז אני פותחת את הדלת, אמא-עמוסה כוונות טובות מאוד, ולא צריך יותר מאשר לדרוך על המפתן בשביל להרגיש איך נושרות הכנפיים הללו מהר יותר משארצה להודות. תערובת כימית מוזרה של במבה עם מיץ תפוזים מתפצפצת תחת סולית נעלי הבד. שקיות ועטיפות ריקות מעטרות את הרצפה ו.... למה שוב לכלכתם ככה את כל הבית?! אני לא כל כך צדיקה, אבל כן מאוד רעבה ועייפה... המון קבלות יפות והבטחות מעטרות את דרכי הביתה מבית הכנסת. שקיות הבמבה הריקות לועגות להן מן המרצפות האפורות.

זה בדיוק העניין, אומרת רוית. איך אפשר לבנות את הקשר הכל כך קרוב ואוהב, כמו זה שאת מתארת, מתוך צום וסיגופים? איך ניתן לדבר על שפע של טוב ואהבה ואור ושמחה, ובד בבד להעביר יום שלם בהתנזרות מוחלטת כאשר כמעט כל מה שמותר לעשות הוא לנשום?

* * *

חשבתי על מה שהיא אמרה, ונזכרתי מיד בפיוט אחד מתוך תפילת המוסף של יום כיפור. "ואביתה תהילה". בפיוט הזה יש לכל בית שני חלקים: בראשון שרים המלאכים לבורא עולם. הם, המושלמים, הנקיים מחטא, היודעים אמת: אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ: בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים. בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת. בְּוַעַד אֲלָפִים. בְּוֶכַח רְבָבוֹת. וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם.

בחלק השני בוקעת השירה מלמטה, מאיתנו, בני האדם השרים מתוך החומר העכור והגושי: וְאָבִיתָ תְהִלָּה: מִגְּלוּמֵי גוּשׁ. מִגָּרֵי גַיְא. מִדְּלוּלֵי פֹעַל. מִדַּלֵּי מַעַשֹ. וְהִיא תְהִלָּתֶךָ:

למלאכים, אומרים חז"ל, יש רגל אחת. על רגל זו הם עומדים בפני הקב"ה ושרים לו. עומדים במקום שעומדים ולא הולכים לשום מקום. כדי ללכת יש צורך בשתי רגלים. האדם הוא הולך. הוא נולד לתהליך. לפסוע בשבילים של העולם הזה, היפים לעיתים, מתפתלים לפרקים, הבוקעים לאור ושוקעים לחושך. הוא נולד ללכת וליפול, להצמיח כנפיים בתפילת נעילה ולדרוך על רצפה דביקה מבמבה לפני הבדלה. הוא שם, בקו התפר הזה, מחבר שמים וארץ, נקרע ומתלכד מחדש. להיות "הולך" פירושו להיות בקונפליקט, לחוות את הקושי, להתלבט ולבחור. והקדוש ברוך הוא מתאווה לשירה הזאת. "ואביתה תהילה". השיר הזה, המזייף לפעמים, העולה מהתהומות השפלים ביותר – יש בכוחו לקשור את הכתרים הגבוהים ביותר של התהילה.

אנחנו דלולי פועל ודלי מעש. מתוך החושך הזה אנחנו קוראים אל הקב"ה את הקריאה שהוא הכי אוהב לשמוע. והיא תהילתך.

* * *

חיים יהודיים הם חיים של שיווי משקל. כדי "להתקדש" בכתות או שיטות רוחניות אחרות, יש צורך לפרוש מן המציאות החומרית. להתנזר מהנאות פיזיות, לנתק כמה שניתן את החבלים המחברים אותנו עם העולם הזה. התורה מתייחסת לקדושה באופן אחר: חיבור הוא חיים. הפרדה היא מוות. לנתק את החבל המחבר אותנו למציאות הפיזית פירושו לעצור את החיים. חיים הם נוכחות של נשמה בתוך גוף. מעגל השנה היהודי משמר את העיקרון הזה כאשר הוא יוצר כל הזמן איזון בין החומר והרוח. התעלות רוחנית מושגת על ידי כלים גשמיים. יום השבת, ה"רוחני" ביותר מבין ימי השבוע, הוא גם היום בו אנו שמים דגש על אוכל משובח ולבוש מהודר. זהו קידוש החומר. רתימת המערכת הגשמית לבניית כלי עבור המציאות הרוחנית.

ואז בא יום כיפור ומפר את האיזון. יום שבו אנחנו מתבקשים להתנתק לחלוטין מחומר, זמן ומקום. יום של סגפנות?

* * *

יעקב אבינו, אבי השבטים, מבטא בשמו את הרעיון של החיבור בין החומר והרוח. בעל הסולם מסביר: י', האות הראשונה, מייצגת את הרעיון של רוחניות. הי' היא הנקודה המייצגת נוכחות אלוקית ללא שטח או מקום. אחרי האות י' אנחנו מוצאים את המילה "עקב". המקום הנמוך ביותר בגוף האדם. יעקב מחבר את הפסגות של המציאות הרוחנית עם התהומות של עולם החומר. היחס בין שני חלקי השם הללו מבטא אף הוא את החיבור ביניהם: הי' הקטנה, הכמעט-לא-קיימת, עוד רגע ונבלעת אל תוך תיבת ה"עקב" הגדולה והנוכחת. אבל הי' היא בראש. מובילה ונותנת כיוון.

לאורך כל מעגל השנה אנחנו מאזנים את הקשר ביניהם: מכינים סעודות שבת וחג עשירות ומלאות - שיכילו את המטען הרוחני של המועדים ויתנו לו קיום בעולם הזה. מעטרים את נוי הסוכה ואת תיק התפילין. אבל אפשר כל כך בקלות להתבלבל! לשכוח ולהחליף אמצעי במטרה. להדליק נרות סמוך מאוד לשקיעה בגלל מתכון חדש של פוטיפור עם שלושים שכבות, לדחוף בתור לדוכן האתרוגים. הי' היא נסתרת וחבויה והעקב עלול לרמוס אותה בקלות בלתי נתפסת. העולם הפיזי קורא לנו בשפע ססגוני של צבעים, ריחות ותחושות. צועק אלינו בהמון קולות שמבלבלים אותנו ומקשים עלינו להיזכר בניגון שאבד לנו. וקל לנו בתוך כל אלה לשכוח את הי' הנחבאת בתוכו.

ויום כיפור בא ומזכיר לנו את כל מה ששכחנו. מנתק את הי' מהעקב, לא על מנת להשאיר אותן נפרדות – אלא כדי לחברן מחדש. לא כדי להישאר רחוק – אלא כדי לשוב. יום כיפור, יום של תשובה, מזמין אותנו לאחוז ליום אחד בשנה את הי' הנסתרת, החבויה, להכיר אותה מקרוב, לייקר אותה. ולהזכיר לנו שהעקב, זה הדורך בקרקע והולך ובונה תהליכים, צריך הגדרה של כיוון ומטרה. זקוק לי' כדי שיהיה לו יעד.

העובר במעי אמו יודע את כל התורה כולה ומלאך שסוטרו על פיו משכיח אותה ממנו. מדוע? מהו ההבדל בין תינוק שמגיע לכאן מבלי לדעת דבר – לבין זה שידע ושכח? התשובה של יום כיפור היא שהשכחה מולידה את הרצון להיזכר. הפרידה מביאה איתה את הצורך לשוב. מתוך המציאות של החומר, של עולם-הזה מלא בלבול ואינו יודע תעלומות – נולד געגוע גדול. געגוע לניגון ששכחנו.

* * *

בדרך חזרה מהשיעור, רוית ליוותה אותי. נסענו בשקט. הדיבור על יום כיפור הדהד בחלל שבינינו, אבל הכל היה שקט. ואז נזכרתי בו, בניגון ששכחתי. הוא פשוט היה שם. כשאנחנו מתנתקים מהמנגינות שסביבנו, אנחנו יכולים לשוב ולהיזכר בלחן שלנו. בשירה הפרטית שלנו לד'. והיא שוב תישכח ותעלם בתוך הסבך של החיים ואנחנו שוב ושוב ננסה לאחוז בה. הקשר עם הקב"ה נבנה, אכן, מתוך הצום, העייפות והרעב. כי כשאנחנו שבעים וערניים, אנחנו עלולים לשקוע בעקבות הנעל הכבדה של העקב. יום אחד בשנה אנחנו מנתקים את שני הניגודים האלה זה מזה ונזכרים בניגון הפנימי. לא כדי לנתק אלא כדי לשוב.

והיא תהילתך.