סיון רהב מאיר: בשנה חדשה צריך להתחדש, לזוז. זה בדיוק מה שעשינו בתשפ"א

ראש השנה הזה ייכנס להיסטוריה היהודית. לא רק בגלל הסגר, אלא גם בגלל ההתמודדות שלנו. כמעט כל אחד נאלץ להסתגל, להשתנות, להתגמש:

• משפחות גדולות התאפקו וישבו לשולחן החג לבד, כדי לא לסכן ולא להסתכן. סבים וסבתות רבים שרצו לאכול תפוח בדבש עם הנכדים נאלצו להתגעגע.
• מתפללים קמו בחמש בבוקר, כדי להתחיל להתפלל לפני שהשמש קופחת. כל כך הרבה אנשים (ואפילו ילדים) ראיתי ברחובות ירושלים בשעות המאתגרות האלה.
• מאות אלפים עמדו שעות ארוכות בתפילה בפארקים, בגני שעשועים, בחניונים, במרפסות. "ונתנה תוקף" בין קרוסלה לנדנדה. "אחות קטנה" ליד מכוניות חונות. לבי במזגן ואנוכי בסוף הבניין.
• עשרות אלפי מבודדים פתחו שנה חדשה תקועים בין ארבעה קירות. שמעתי על מבודדים שמישהו הגיע לתקוע להם בשופר מתחת לחלון, אבל הם דמעו ולא הצליחו לברך את הברכות שאומרים לפני תקיעת השופר, מרוב התרגשות.
• השוטרים ואנשי הרפואה עבדו הפעם קשה במיוחד. סיפרו לי על אחות קורונה שהצליחה לצאת לחמש דקות במהלך המשמרת לשמוע שופר, ולחזור פנימה, להילחם על חייהם של החולים.
• והגבאים, שכבר חודשים עומדים מחוץ לבית הכנסת האהוב שלהם, ודואגים במסירות לכיסאות, למאווררים, לצליות, לשתייה, מעירים בנימוס על מסיכות וריחוק חברתי. הצטרפו אליהם המון מתנדבים חדשים שהפכו פתאום לשליחי ציבור לראשונה בחייהם, שלמדו לתקוע בשופר רק עכשיו, שבישלו פתאום אוכל לחג גם לשכנים שנכנסו לבידוד. אנשים שבגלל הקורונה הפכו פתאום מצופים במשחק – לשחקנים. 

ולסיום מילה על השכנים שאינם מבאי בית הכנסת. צריך סבלנות כדי להכיל את השכנים הדוסים שלך שהקימו מניין בכניסה לבניין. אנחנו רגילים לשמוע רק על מתחים בין דתיים לחילונים, אבל הנה ההוכחה הציבור הישראלי יודע להסתדר היטב בשטח. ופתאום השופר יצא החוצה, מבית הכנסת אל המרחב הציבורי, ורבים נהנו לעצור באמצע טיול עם הכלב או ריצת הבוקר ולהאזין לקולות.

אומרים שבשנה חדשה צריך להתחדש, לזוז, לא להישאר אותו דבר. נדמה לי שזה בדיוק מה שעשינו בראש השנה תשפ"א. שנה טובה.

קבלה קטנה

בתקופה שבה נראה שהכול מתערער, הנה עצה קטנה ליציבות: בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, נהוג לקבל על עצמנו קבלה טובה. להחליט החלטה אחת מעשית לשיפור בתחום מסוים בחיינו – ולהתמיד בה. זה יכול להיות כל דבר קטן וחיובי: החלטה ביחס לעצמנו, למשפחה, לקהילה, לצדקה, לגלישה ברשת, לתפילה, ללימוד ועוד. ככה אנחנו מבטיחים שכל ההבטחות והמחשבות של תחילת השנה לא ייעלמו. משהו קטן אחד יישאר, וימשיך ללוות אותנו.

יש פרשנים שהסבירו שהקבלה החדשה לשנה החדשה היא כמו בגד חדש שאדם קונה לעצמו – בגד לנפש ולא לגוף. ההחלטה צריכה להיות צנועה ואפשרית, לא בשמיים. הרב אלימלך בידרמן סיפר שפעם תלמיד ניגש לרב שלו בתחילת השנה ושאל מה כדאי לקבל על עצמו. ענה הרב: תחשוב, תתבונן, ותבחר דבר קל שאתה בטוח שתוכל לעמוד בו לאורך השנה. התלמיד חזר לרב עם תשובה, והרב ענה: ועכשיו תחצה את הקבלה לשניים, ותקבל על עצמך רק מחצית, כדי שבטוח תצליח.

שנה טובה, החלטות טובות.

לבנות חוסן

בת שבע סדן איבדה את שני הוריה בפיגוע. כשהיא מציעה לכולנו מה לעשות בתוך המשבר הנוכחי, היא מדברת מניסיון:"תדמיינו לרגע שהרצפה קורסת. ככה הרי אנחנו מרגישים, שהכול מתפרק. ברור שניכנס לחרדה. אבל תדמיינו שהיינו יודעים שיש שם למטה מזרן בטיחות. לא משנה כמה נמוך ניפול, יש בתחתית מזרן שיתפוס ויציל אותנו. זוהי חווית החוסן: חוויה עמוקה ופנימית שיש במה להיאחז, גם אם הכול קורס. תחושה שיש מי שיהיה שם בשבילי כשאצטרך, שיש לי לאן לחזור, שאני משמעותית. זה ביטחון בטוב הפנימי שלי, ללא קשר לנסיבות.

"איך בונים חוסן כזה? אנחנו נמצאים בין ראש השנה ליום הכיפורים, הימים בשנה שמלמדים אותנו שתמיד יהיה לאן לחזור ולמי לפנות, שיש מי שאוהב אותנו ונותן לנו חיים כל יום מחדש. יש חיבוק מלמעלה שמלווה את הנפילות שלנו, וגם כאב גדול מקבל בימים האלה הקשר ומשמעות.

"ואיך בונים חוסן בבית? בדיוק באותה הדרך: הילדים שלנו צריכים לדעת שתמיד נהיה לצדם. לא צריך להפחיד אותם ולא למכור להם אשליות ורודות. כן צריך לשתף אותם במציאות בכנות, ובעיקר להיות שם איתם – בדאגות שלהם, ברגשות, בדמיונות. נוכחות רציפה ויציבה עד כמה שאפשר. אנחנו צריכים להיות 'מזרן הבטיחות' שלהם".

לשמוע ולהקל

שמעתי אתמול על אמא לכמה קטנטנים, שהיא גם מורה בעצמה. היא מנסה להעביר זום לכיתה א' (משימה בלתי אפשרית) ובמקביל לחבר את ילדיה לזום עם הגננת (עוד משימה בלתי אפשרית). שמעתי על ילדה שרגע לפני בת המצווה המצומצמת שתוכננה לה בחצר הבית – נכנסה לבידוד בגלל חברה מאומתת. הסיפורים האלה הם כמובן קטנים מול סיפורי המובטלים, החולים והנפטרים.

מה אנחנו יכולים לעשות מול גלי המצוקה האלה? ספר איוב מספר על אדם שהתמודד עם אסונות רבים. איוב איבד את רכושו, את בריאותו, את ילדיו, וכשהחברים שלו מנסים לעזור לו ולנחם אותו, הוא אומר להם משפט עוצמתי: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי – וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמֹתֵיכֶם". כלומר: עצם ההקשבה שלכם למצוקה שלי – היא הנחמה. אל תדברו ותסבירו לי, אלא תקשיבו באמת, תשמעו אותי – וככה תנחמו אותי.

אנחנו לא יכולים לתרום לכולם כסף ולפתור את הבעיות של כולם, אבל אנחנו כן יכולים, בימים אלה, לפחות לשמוע. להיות שם בשבילם ופשוט להקשיב – ובכך להביא נחמה, הקלה וחיזוק.