"סבתא שלי היא אלופת התפילות. אם נתפלל כמו סבתא, אולי נצליח להתחבר לרגע הזה"

בערב כיפור פרסמה חן ארצי סרור פוסט מרגש על עוצמת התפילות, הגם שהשנה הן לא בוקעות מבתי הכנסת. בפוסט מתארת ארצי סרור את סבתה שלא למדה קרוא וכתוב, וכיצד התפילות שגורות בפיה בלי קשר למקום שבו הן נאמרות.

"סבתא שלי לא מגיעה לבית הכנסת, אבל התפילה נמצאת על שפתיה תדיר. בכל יום, בכל שעה", היא כותבת. "סבתא שלי היא אלופת התפילות, כמו דור שלם של סבתות שלא למדו קרוא וכתוב או לא הרגישו שייכות אל התפילה הרשמית והמנוסחת בבתי הכנסיות. הסבתות האלו מחזיקות כבר שנים ערוץ פתוח עם בורא עולם. הן מתפללות לרפואה, להצלחה, לברכה ולשלום - כמו שהן נושמות ואוכלות וישנות. הן לא צריכות סידור או חזן או כיסא עץ בתוך היכל מפואר - רק לב פתוח, ואמונה זכה".

בנקודה זו מספרת ארצי סרור על אמו של שמואל הנביא, חנה, שממנה אנו לומדים את הלכות התפילה.

"חנה עמד במשכן בשילה והתחננה לילד. חשבו שהיא שיכורה, לא הבינו למה שפתיה נעות וקולה לא נשמע. לא לחינם זהו הסיפור שקוראים בבית הכנסת בראש השנה. ביום הכיפורים הזה, זכינו באפשרות להיות לרגע הסבתות שלנו. להיות כמו חנה בשילה. לעמוד ברחובה של עיר, במרפסת, לבד בבית, ולנהל דיאלוג אמיתי עם בורא עולם. יש לנו כל כך הרבה לבקש, יש לנו כל כך הרבה על מה להתוודות ולהתנצל. וכן, יש לנו גם על מה לכעוס, להתרעם ולסלוח. מערכת היחסים העתיקה הוז היא לא חד צדדית, וזה חלק מהיופי שלה. 

העולם נמצא במשבר עמוק. החברה הישראלית פצועה וחבולה. וגם אנחנו, כפרטים, נדחקים אל הקצה. התפילה יכולה להיות טקס כמעט טכני, אבל היא גם יכולה להיות שער מדהים. הרעיון שמילים אנושיות מסוגלות לייצר רפואה ותיקון הוא רדיקלי ומסעיר. אם נתפלל כמו סבתא, אולי נצליח להתחבר לרגע הזה שבו לקול האישי שלנו יש כוח ומשמעות, והוא יכול לשנות סדרי עולם.

בימי אלול וראשית תשרי נהוג לומר כי "המלך בשדה". כלומר, האלוהות יורדת אל העולם הזה, נמצאת פה בינינו – נגישה וקרובה. השנה יש לנו אפשרות להוציא את התפילה מבית הכנסת הסגור אל השדה המודרני, הרחוב. זהו מפגש יוצא דופן שבו נייצר יחד תפילה אינטימית, אותנטית, אחרת. נמלא את הכבישים ואת הבניינים ואת החצרות ואת הבתים בקריאה מעומק הלב: 'אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך. תן שלום בארץ. תן שלום במלכות. תן שלום בינינו'", היא מסכמת.