דבורי וקשטוק מספרת על הצוואה שכתבה לפני 24 שנים

את הפוסט הזה אני כותבת כבר שבועיים ויותר, ולא שולחת. איכשהו לא התחברתי, והעדפתי לא לשלוח את הפוסט השבועי שלי רק בגלל ש"צריך" ו"נשים רגילות לקבל את הפוסט כל שבוע", כי כשאני כותבת, זה מהבטן, או מהנשמה, או משניהם. סתם לכתוב כי "צריך"? לא מתאים לי.

אז כתבתי ומחקתי וכתבתי, והשארתי פתוח על המחשב כדי לשפץ "מחר". והמחר הזה ארך שבועיים וקצת.

ובינתיים קיבלתי כמה וכמה מיילים מנשים שביקשו לוודא שאני בסדר, כי הפוסטים שלי חסרים להן.

אז הנה, אני כאן, עם רצון לכתוב אליך ועם מילים שיוצאות מהלב.

אז קודם כל, זכיתי אני ובני ביתי וכל הקוראות (והקוראים הסמויים) להיות כאן, בשנה החדשה, ובימים שכאלו זה בכלל לא מובן מאליו. לא שמוות זה דבר רע. אולי הפוך מזה. ויש מי שהולכים מאיתנו כי הסתיימה שליחותם ומחכה להם מקום טוב יותר, ובכל זאת, הקב"ה ברא אותנו עם רצון לחיות ולהיות עם המשפחה, ולהמשיך את טרדות היום-יום. ויש מי שהלכו מאיתנו בשנה הזו. ובזמן תפילת מוסף, שזכיתי להתפלל השנה בזכות העובדה שבעלי התפלל ב"נץ" ולקח את הילדים לגינה, נזכרתי בדמויות ציבוריות שהלכו לעולמם בגלל הקורונה, או נכון יותר, בגלל שהיו צריכים ללכת והקורונה הייתה השליחה לכך.

אז בקיצור, הנה אנחנו כאן, ואם אנחנו כאן, אז יש להקב"ה סיבות טובות לכך. והלוואי וכל אחד ואחת מאיתנו נמלא את שליחותנו על הצד הטוב ביותר.

אז שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

בפוסט הזה אני מבקשת לסגור שנה ולפתוח אחת חדשה ב-2 המילים הכי חשובות שיש: תודה וסליחה.

* * *

קודם כל, תודה.

תודה לך, שקוראת את הפוסט הזה. ולקהילה של אלפי נשים שעוקבות, קוראות (למרות האורך...), מגיבות, מתרגשות, מוחות, מעירות, מאירות, מתחברות ובעיקר, מתחזקות. בזכותכן אני מרגישה מימוש של מתנות ה' ומתמלאת בכוח להמשיך את עבודתי ושליחותי, בקן הפרטי שלי כאישה, כבת זוג, כאם וכאשת מקצוע, ובשליחות הרחבה עבור נשים יקרות.

תודה לכל הלקוחות שבחרו להגיע אלי מכל קצוות הארץ, חיספין, קרית שמונה וקצרין בצפון, ומערד, נתיבות ושדרות בדרום. ומכל קצוות החברה הישראלית: חרדים (חסידים, ליטאים, ספרדים, תימנים), בעלי תשובה, יוצאים בשאלה, דתיים "חזקים" או דתיים "לייט", מסורתיים וחילוניים, נשים וגברים, רווקים, פרודים, גרושים ונשואים.

תודה על האמון שלכם בי. אני מקווה שהצלחתי לעזור ואתם במקום טוב יותר.

תודה על שבזכותכם אני גדלה בתוכי, מוצאת חמלה, הבנה, הקשבה, אמפתיה, סבלנות ואהבה לעצמי, ומהמקום הזה, גם אליכם. כל אחד ואחת מכם עוזרים לי להיות אדם טוב יותר ואשת מקצוע מדויקת יותר.

תודה לצוות שלי שמסייע לי בעבודת הקודש של שינוי לטובה: מאירה, המזכירה הנאמנה והמסורה, ולצוות המקצועי: חני, לאה, מלכה, טליה, איבון, מירי, שלמה, חוה, שרה, אסתר,

תודה לכל אלו שדואגות לעדכן אחרי מספר חודשים (בטלפון או במייל) שהן במקום אחר טוב הרבה יותר, שהן רואות את השינויים שבחייהן, שהן מגלות את הדרך הענקית שהן עשו והן רק רוצות להגיד שוב תודה. כמה כוח זה נותן לכל אשת מקצוע באשר היא, כשהיא יודעת שיש עוד מישהו או מישהו בעולם שהיא זכתה להיות שליחה טובה בשבילה.

תודה לכל השליחים והשליחות שהיו שם בשבילי בשנה הזו. התחלתי אותה עם אתגר מורכב מאד שלא מצאתי שום דרך לפתור במשך תקופה ארוכה מדי, וכמעט איבדתי תקווה (כן, גם אני מתמודדת עם אתגרי החיים). וברגע שכמעט אמרתי נואש – הקב"ה שלח את השליחים שמיועדים עבורי, ושוב למדתי להעריך את הזכות להיות שליחה בשביל מישהו אחר.

בערב ראש השנה גם בעלי וגם אני הרמנו כמה טלפונים רק כדי לספר שהתגברנו על האתגר בזכות עבודה פנימית עמוקה שלנו באותו עניין, בזכות תפילות והרבה דמעות, ובזכות החלק שלהם במסע שלנו. אני חושבת שהחג הזה היה הרבה יותר שמח עבורם. וכמה טוב אני מרגישה כשאני שומעת מעבר לקו את ההלם "אז מה, התקשרת רק בשביל להגיד תודה?".

כן. ב"ה שהתקשרתי הפעם רק בשביל זה.

זו הזדמנות להרים טלפון לפחות למישהו אחד ולהגיד לו "תודה" על שהוא היה שם בשבילך. תגלי שמי שהשיחה הזו משמחת אותו – זה דווקא אותך.

* * *

סליחה.

סליחה אם מישהו מהקוראות והקוראים שלי נפגע כי חשב שכתבתי עליו (ונדיר שאני כותבת על לקוחות בצורה שהם יכולים לזהות את עצמם), או מאיזושהי סיבה אחרת.

סליחה לכל אלו שלא קיבלו ממני מענה במייל או בטלפון. שכתבו מתהומות לבם, שיתפו, או אפילו החמיאו, ולא הגבתי.

סליחה מאלו שביקשו עזרה והמייל שלהם נעלם בתוך מאות מיילים נוספים.

יש כמה וכמה שאני ממש זוכרת שהתכוונתי לשוב אליהם, ששמתי גם תזכורת ביומן, אך כיוון שהמייל הזה ממנו אני כותבת הוא אישי שלי ואפילו למזכירה שלי אין גישה אליו, אני עונה באופן אישי אחד-אחת בשעות הלילה המאוחרות ולא מצליחה להגיע לכולכם. זה לא אישי! אין מייל אחד שלא קראתי! אבל יש הרבה מיילים שלא הספקתי להגיב להם והן נעלמו בתהום הרשת. מכם אני מבקשת – אם זה משהו שחשוב לכם שאתייחס – שלחו שוב. אני אשתדל להתייחס כפי שבדרך כלל אני עושה.

סליחה מכל אלו שלא הצלחתי לסייע להם מכל מגוון הסיבות האפשריות. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש השליחים שלו ואם לא זכיתי – אל תתייאשו. יש שליחים אחרים שמיועדים לכם!

מבטיחה שיש לי עוד מיליון דברים לכתוב עליהם בתקופה סוערת זו של קורונה, הסתה, קרעים בעם, חגים מיוחדים ועוד.

אבל אני בוחרת להביא דווקא חלק אחר.

במוצאי יום כיפור, לפני 24 שנים בדיוק, ישבתי וכתבתי צוואה.

הייתי בת 14, אחרי עוד מריבה, לכאורה שגרתית, עם מישהו מבני הבית.

בחוץ דלקה מוזיקה חסידית סוערת של השכנים שגרים מתחת להורים שלי ובנו את סוכתם בשמחה של מצווה.

מחוץ לחלון שמעתי את אבא שלי בונה את הסוכה עם אחי הגדולים, ורעש של פטישים, מסמרים, גרירות של סכך וקולות הומים של יהודים מתכוננים לסוכות ברקע.

ואני ישבתי על יד השולחן בחדרי וחתמתי את חיי.

זה היה אחד מרגעי השפל הגדולים בחיי, ובאותם רגעים לא הייתה שום דרך אחרת עבורי. הכאב של החיים היה גדול מדי. זו לא הייתה המריבה שגרמה לי לרגע הזה, אלא מכלול של התמודדויות שלא יכולתי להן יותר.

והנה, לפני שבועיים חגגתי את גיל 38 שנים, שקיפלו בתוכן תקופות, שבחלקן הרגשתי זקנה בת 100, גם כשהייתי בת 10 או 12 או 17 ורק רציתי לנוח מהמרוץ, מהרעש הפנימי ומההתמודדויות שהתהפכתי בתוכן, ותקופות בהן הרגשתי שאין לי גיל והכל פתוח בפני. שגם השמים הם לא הגבול בשבילי.

ואיפה אני היום?

מי שעוקבת אחרי הפוסטים שלי כבר יודעת שאני ב"ה חיה חיים מלאים של שמחה, סיפוק והגשמה. בהחלט יש תקופות שיש בהן גם התמודדויות מורכבות, ועדיין, הן לא גרמו לי לכתוב צוואה נוספת...

ולמה אני בוחרת לספר על זה דווקא עכשיו?

כדי להזכיר לי ולך שתמיד, תמיד, תמיד, יש תקווה.

תמיד יש עוד אפשרות או דרך, גם אם את לא רואה אותה.

תמיד אפשר לצאת מהחושך גם אם הוא סמיך ונראה שאין לו סוף.

ותמיד, גם אלו שנמצאים בצד התומך, העוזר, וה"יכול" נשארים בני אדם, וגם הם צריכים לפעמים מישהו שיהיה שם עבורם.

אז בערב ראש השנה, ביום שבו הודיעו שהילדים נשארים בבית ולא הולכים למוסדות החינוך, הפכתי את העולם כדי שאוכל לנסוע לטיפול שקבעתי לעצמי יום קודם לכן. וכך נסעתי אל מחוץ לעיר ב-2 אוטובוסים, שילמתי טבין ותקילין, וישבתי במקום של ה"לקוחה" שמבקשת לפתור עוד חלק לא פתור בחייה.

זו הייתה הדרך שלי לסגור את השנה ולהתחיל אותה טוב יותר.

ובהחלט, אני מרגישה הקלה ושיפור בנושא המסוים הזה. אחת ההוכחות לכך היא, שאני יכולה להיזכר באותו הרגע שישבתי לכתוב את הצוואה ההיא, ואני כבר לא כואבת את הרגע הזה יותר, ואף דמעה לא עולה לי בעין, בזמן שעד כה, רק התמונה של אותו רגע היתה גורמת לי לסערת רגשות ולבכי.

כן, למרות היותי אשת מקצוע, ואולי דווקא בזכות זה, אני יודעת את הערך של טיפול טוב, של להיות במקום שמבקש עזרה, לזכות להרגיש קשובה ולפנות לעצמי מקום לטיפול בנושאים שכואבים לי.

אין אסור מתיר עצמו, גם לטובים ביותר.

זו הייתה המתנה שלי לעצמי. והיא שווה יותר מכל תכשיט זהב.

החיים הרגשיים שלנו שווים הכל. או כמו שאמרה לי לקוחה בשבוע שעבר: "השנה הזו לא קניתי לעצמי בגדים חדשים או אקססוריז כמו שאני רגילה. במקום זה באתי אליך. וזו ההשקעה הכי טובה שהשקעתי אי פעם, כי אני כבר במקום טוב יותר".

מאחלת לכולנו, עם ישראל, שנה טובה באמת. טובה מבפנים.

שנזכה למצוא את המאחד במקום את המפריד,

שנמצא בתוכנו את הכוחות שקיבלנו מהבורא ונשתמש בהם לטובה,

ושהקורונה הזו עוד תפתיע אותנו לטובה.

גמר חתימה טובה!

איתך, בתודה ובסליחה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.