לפעמים דווקא מה שנראה כחושך הוא המפתח לישועה

בתחילת מגילת רות מסופר, שלאחר מותם של אלימלך ושני בניו, מחלון וכיליון, נעמי הצדקת הכירה בכך שפטירת בעלה ובניה, ואף ירידתם מנכסיהם, היתה בבחינת עונש ממרומים על עוזבם את ארץ הקודש. יד ה' פגעה בה בעוצמה הגדולה ביותר; היא נותרה אלמנה, אֵם שכולה, בודדה מכל משפחתה, ונקייה מנכסיה. אפילו אמצעים לקניית מנעלים לרגליה לא היו לה, ונאלצה ללכת יחפה. היא שבה בתשובה שלימה על שעזבה את ארץ ישראל, והחליטה לעזוב את מואב ולשוב לארצה ומולדתה.

אותה עשירה מופלגת, שהיתה עד לא מזמן הרכה והענוגה, אשר לא נסתה כף רגליה הצג על הארץ מהתנעג ומרוך, נאלצה כעת ללכת יחפה בדלות ושפלות, כאשר בכל פסיעה רגליה נפצעות באבני ורגבי הסלעים ('שרש ישי'). 

נורא. נעמי אשר הגיעה מואבה בכרכרה רתומה לסוסים אבירים, בעגלת-צב מפוארת, יוצאת עתה מהארץ בה שָׂבְעָה מרורים, כשהיא נראית כענייה המחזרת על הפתחים...

באותה תקופה, בועז (וכפי שנקרא בספר שופטים "אבצן") היה גדול הדור. הוא היה השופט של עם ישראל, איש גיבור חיל, שר ונכבד בישראל. בעלה של נעמי, אלימלך, היה דודו של בועז, והיא היתה בת אחי אביו (בת דודו). 

רבינו החתם סופר (בדרשותיו למגילת רות) מבאר, שלנעמי היתה תקווה אחת ויחידה בעולמה, והיא שהקרוב הנכבד שלה, גדול הדור, בועז, יהיה לה למשיב נפש, לעזר ולאחיסמך בשעה שנותרה כה אומללה וחסרת-כל. כל שעליה לעשות כעת הוא לגשת אל בועז ולגולל בפניו את מצבה העגום וצערה.

אומנם, בעיה אחת היתה לנעמי - הלוא אין דרך הצנועות להתראות ולהיפגש עם אנשים, וכיצד אם כן תִּפְנֶה אל בועז ותתחנן שיעזור לה? (ואכן לא מצינו במגילה שנעמי ראתה את בועז ודיברה עמו). 

אלא, התשובה היא, שחשבה נעמי בליבה, שתוכל לפנות אל אשת בועז. עמה תוכל לשוחח וממנה תוכל לבקש ישועה ורחמים למצבה הנורא. 

ובכן, מגיעה נעמי אל בית לחם יחד עם רות כלתה, ובדיוק בשעה שהן נכנסות בשערי העיר, מקדמת את פניהן המולה אדירה - לוויה בהשתתפות כל תושבי בית לחם. 

של מי היתה הלוויה ההמונית? - של אשת בועז, זו שלמעשה היתה תקוותה האחרונה של נעמי! 

מנת הביזיונות שספגה נעמי באותה שעה היתה נוראית - ביזיונות הנובעים מההבדל התהומי בין עשירותה המופלגת כאשר עזבה את העיר לפני עשר שנים, לבין מצבה העלוב כיום. וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר: "הֲזֹאת נָעֳמִי?!". 

מה משיבה להן נעמי? - "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁ-דַּי לִי מְאֹד!". זו היתה השעה הקשה ביותר עבור נעמי, היא הרגישה שהשמים נופלות עליה, תוחלתה נכזבה, חוט תקוותה היחידה - אשת בועז - הלכה לבית עולמה, וכעת עליבותה ועניותה מושכת תשומת לב מרובה...

אולם - אומר החתם סופר - איש לא העלה על דעתו, כי בה בשעה שרעייתו של בועז מובאת לקבורה, נכנסת למעשה אל העיר אשתו לעתיד, רות, ובכך תכנס גם נעמי אל ביתו, ותוכל להתפרנס בכבוד מלכים, לא כענייה שמקבלת נדבות, אלא כאחת שנחשבת ל'אֵם הכלה', וזו שמגדלת את בנם של בועז ורות. 

ולא זו בלבד, אלא שבזה זכתה נעמי להיות שותפה בהעמדת דורות מבורכים, דורות של טהרה וקדושה, דורות של מלכות, שמהם יצא דוד מלכא משיחא! 

נעמי בכתה על מר גורלה, כי כלפי חוץ היה נראה שהכל נעשה לרעתה, "המר ש-די לי מאד". אך יושב בשמים ישחק... הקב"ה יתברך שמו חשבה לטובה! 

היא לא העלתה על דעתה שדווקא על ידי פטירתה של אשת בועז, יתאפשר הדבר שכעת רות תינשא לגדול הדור, וזוהי למעשה הטובה הגדולה שיכולה להיות לנעמי, שתכנס לביתו של בועז ותשמש כאומנת לבן הילוד לבני הזוג.

יתירה מזו; הודות לאותה התרחשות שהיתה נראית כצרה הגדולה ביותר, זכתה נעמי להשיב לחיקה את בנה המנוח! כיצד? - הנה נאמר בסוף המגילה: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם... וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ... וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי". ומבאר המלבי"ם: "הנשים אמרו לנעמי: הקב"ה לא השבית לך גואל, כי בנך מחלון, הוא הנולד בילד הזה (בעובד), כנודע מסוד היבום, שהבן הנולד הוא המת בעצמו, והוא הגואל שלך, שלא תמותי ערירית. 

ובן זה יהיה לך ל"משיב נפש", כלומר, הוא השיב את נפש מחלון שנית אל העולם הזה, כי נפשו הוא נפש מחלון בנך, והוא גם כן יכלכל את שיבתך, באשר נולד מכלתך אשר היא אוהבת אותך, וישתדלו שניהם לכלכל את שיבתך.

ולכן נאמר שלקחה נעמי את הילד והיתה לו לאומנת, כי הוא היה בנה ממש, כאמור, ונשאה אותו כאם האומנת את בנה. והשכנות אמרו, שיולד "בן לנעמי", כי כן היא האמת, שהוא בן נעמי מצד היבום, וכן קראו שמו שהוא בן נעמי, ושמו העצמי קראו עובד, על שעתיד לעבוד את ה', והוא אבי ישי שממנו נצמח מלכות בית דוד!".

מאותו "בן נעמי", צמחה מלכות בית דוד, ויצא שלמה המלך, שימי מלכותו הם התקופה הטובה והשלווה ביותר בתולדות עם ישראל. נמצא אפוא, שכאשר נעמי הרגישה שחייה הפכו לקשים ומרים, ותקוותה התנפצה לרסיסים בפטירת אשת בועז, בדיוק באותה שעה שקד הקב"ה להכין לה ולעם ישראל את שלמה המלך. 

מסיים החתם סופר: מה מפליא להיווכח, שראשי התיבות של מילותיה של נעמי: "המר ש-די לי מאוד" - הם "שלמה"! 

הבה ונלמד מכאן, שגם כאשר נראה לאדם שבאה עליו צרה גדולה, תקוותו האחרונה נכזבה, והוא מרגיש כבר כלאחר-יאוש - עליו להישען בכל ליבו ומאודו על ה' יתברך, להאמין ולדעת ש'הכל לפי התכנית', והקב"ה עושה הכל-הכל לטובתו, ולבסוף עוד יתברר שכל מה שהיה נראה כ'מרה', זה למעשה 'שְׁלֹמֹה', שיא השלימות - כל סיבת מה שהיה נראה כרעה, לא היתה אלא כדי להשפיע על האדם שפע של טובה ונחת...
 

החושך סיבת האורה

מצינו בפרשת מקץ שהשבטים הקדושים שבים ממצרים ומספרים לאביהם שהמושל במצרים (שלמעשה היה יוסף אחיהם) הורה להם שלא ישובו לראות פניו בלתי אחיהם הקטן בנימין, ואומר להם יעקב אבינו (בראשית מ"ג, ו') "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח"! אומר על כך המדרש (ב"ר מקץ פר' צ"א): יעקב אבינו (על אף תלאותיו הרבות) מעולם לא הוציא מפיו דבר של בטלה, חוץ מדבר זה. אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי?! ועל כך נאמר (ישעיה מ', כ"ז) לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר". 

וכתב על כך רבינו הרמח"ל: "זה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם, הנה כל עת הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עיצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער" (דעת ותבונות סי' קמ"ו).

והמשגיח הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל במכתביו, רגיל לעודד ולהרגיע ע"י דברי הרמח"ל אלו, ובאחד ממכתביו הוסיף וכתב: "ואני הגבר אשר ראיתי זאת, כי מצבים אשר נתנו לי צער ח"ו, היו סיבה לקבלת טוב, כל דבר לניסיון ואחר כך הוא לטובה"!

ורבינו יונה כתב ('שערי תשובה' ב'-ה'): "ויש על הבוטח בה' להוחיל במעוף צוקתו, כי יהיה החושך סיבת האורה, כמו שכתוב (מיכה ז', ח'): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי", ואמרו רבותינו: אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי"!
 

את הסיפור המופלא שלפנינו סיפר לנו יהודי אוהב תורה:

הייתי מועסק בחברה מפורסמת בתחום הטכנולוגיה במשך 21 שנה(!), וזכיתי ברוך ה' למשכורת מכובדת. 

בבוקר בהיר אחד, הודיע לי מנהל החברה, כי נאלץ, בצער רב, לפטר אותי! 

הרגשתי שהשמים נפלו עלי. הייתי נתון בצער ובדכדוך, ולא ידעתי להשית עצות בנפשי - כיצד אדאג מעתה לפרנסת ביתי?...

ימים ארוכים ישבתי בביתי שבור ורצוץ. בנכאות-רוח ועצבות בכיתי על מר גורלי. חשתי שהנהלת החברה בגדה בי, הלוא מסרתי את נפשי כל כך הרבה שנים למען החברה, והפקתי עבורה תועלת כה מרובה, וכעת עזבו אותי לאנחות וטרקו את הדלת בְּפָנַי...

עד שביום אחד, רעייתי הפצירה בי לפנות אל אחד מצדיקי הדור, כדי להתברך מפי קודשו. 

מדוכא ושפוף, נכנסתי לבית הצדיק, ושחתי לפניו את צערי... 

"תמתין רגע אחד", הגיב הרב. הוא ניגש לארון הספרים, ושלף מאחד המדפים את הספר "זרע שמשון" של המקובל רבי שמשון חיים נחמני זי"ע, שכידוע הלימוד בספר זה מסוגל לישועות ונפלאות בבני חיי ומזוני.

"ברצוני ללמוד עמך קטע קטן בזרע שמשון", אמר הרב, והחל להקריא בפני את הנאמר בספר הקדוש בפרשת וארא:

הנה לאחר שנהפכו כל מימי מצרים לדם, מספרת התורה (שמות ז', כ"א): "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה", ודורשים חז"ל על פסוק זה (שמות רבה, וארא פר' ט'): "ממכת דם העשירו ישראל, כיצד, המצרי וישראל בבית אחד, והגיגית מלאה מים, ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה, מוציאה מליאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו 'תן לי בידך מעט מים', וכאשר היה נותן לו, היו המים נהפכים לדם. אומר לו המצרי 'נשתה אני ואתה מן קערה אחת', וישראל היה שותה מים והמצרי דם... ורק כאשר היה המצרי קונה מים מישראל בדמים (-תמורת כסף), היה המצרי שותה מים. מכאן העשירו ישראל".

שואל הזרע שמשון: מה שייכות דרשה זו (שישראל העשירו על ידי מכת הדם, במכירת המים למצרים), לפסוק "והדגה אשר ביאור מתה"? היכן מצאו רבותינו רמז לדרשה הנ"ל בפסוק זה?

משיב הזרע שמשון, והדברים מאלפים: עלינו לדעת, שגם בשנות השעבוד, היתה לאבותינו במצרים מקור מחייה מסויים. מהיכן? - המצרים הרשו לבני ישראל לאכול דבר אחד בחינם - את הדגים! הם הניחו לישראל לדוג דגים, ולאוכלם בחינם אין כסף. ולכן מצינו שאמרו ישראל (במדבר י"א, ה'): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם".

וממילא, כאשר הגיעה מכת דם, והדגה אשר ביאור מתה, בני ישראל הצטערו מאוד, כי כעת נשבר מטה לחמם - כל הדגים שהיוו את מקור מחייתם, מתו, ועכשיו מהיכן יפרעו מכיסם את דמי מזונותיהם?...

על כך באים חז"ל ואומרים: כאשר הדגה אשר ביאור מתה, היה נראה לכולם שהנה נגדע מקור מחייתנו, אבל האמת היתה, שדווקא מחמת "מכה" זו - העשירו עם ישראל, כי אומנם הדגים מתו מחמת הדם, אבל את אותו דם, הם כעת ימכרו ויזכו על ידו לעושר מופלג... פלאי פלאים!

הרב סיים את פירושו המדהים של הזרע שמשון, ופנה אלי בדברי חיזוק ועידוד: הבה ונפיק את הלקח העצום - ליהודי נדמה שהנה פתאום אפסה תקוותי - פיטרו אותי מהעבודה, אבדה פרנסתי, מעתה לא תהיה יכולת בידי לפרנס את משפחתי... הוא שבור ומיואש, בוכה על מר גורלו... אבל מה האמת? - דווקא בגלל "מכה" זו, ממש ברגעים אלו, עסוק הקב"ה להביא לו שפע של טובה וברכה! 

ממשיך היהודי ומספר: קיבלתי את הדברים באהבה, ויצאתי מבית הרב מרוגש ומעודד עד למאוד.

והנה, לא חלפו ימים רבים, וקיבלתי הצעת עבודה חדשה...

מן הסתם כולם בטוחים שסיום הסיפור הוא שבעבודה החדשה זכיתי לשכר גבוה בהרבה... אבל זה ממש לא סוף הסיפור... 

שכר עבודתי החודשי הינו נמוך במקצת מהשכר בשורות החברה הקודמת (אם כי יש בה די בכדי להתפרנס בכבוד), אבל האמת היא, שנפלה בחלקי זכייה עצומה לאין-ערוך משכר כספי...

הכיצד?! - הנה מזה שנים רבות היה לי (וגם לרעייתי) חלום: להיכנס וללמוד באופן מסודר בבית המדרש. אלא שמחמת חוסר זמן וטרדות העבודה, החלום לא התממש. עתה, עבודתי החדשה מתחילה רק בשעה 11:00, כך שלאחר תפילת וותיקין, אני זוכה להיכנס לבית המדרש, וללמוד בשקידה כמה שעות, ואין לתאר את שלוות-הנפש והאושר ששכנו בביתנו, שהפך ל'בית של תורה'! 

לאחר תקופה של לימוד גמרא בהתמדה, זכיתי כבר לסיים כמה מסכתות, וסוף סוף אני מסוגל לשבת וללמוד עם ילדיי גמרא עם מפרשים בהבנה!

זכיתי לראות במוחש, כיצד דברי קודשו של הזרע שמשון התקיימו בי באופן המושלם ביותר... 

מן השמים גלגלו שאזכה לפיטורין, ובכך בחלקו הראשון של היום הנני נמנה על חובשי בית המדרש, שזו הזכות הגדולה ביותר בעולם, ואני רואה, בסייעתא דשמיא, ברכה גדולה, הן בעמל התורה, והן בפרנסת הבית.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.