השונא פרסם מודעת אירוסין כוזבת על חברו והמשודכת

כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח (במדבר י"ב, א'). מה תלמוד לומר, אלא יש לך אשה נאה ביופיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, אבל זאת נאה בכל (רש"י).

מעשה בשני חברים, ראובן ושמעון, שביום מן הימים פרץ ביניהם סכסוך וריב נורא. 

נודע לראובן, ששמעון החל להיפגש עם בת סמינר למטרת שידוכים. ראובן רקם בליבו מזימה זדונית ומרושעת, על מנת לצער ולבזות ברבים את שמעון. 

מה עשה? - הוא התקשר לעיתון נפוץ, וביקש לפרסם על חשבונו "מודעת אירוסין", על שם שמעון והבחורה שהשתדך עמה רק לפני מספר ימים, וכל זאת עוד טרם החליטו המשודכים אם מעוניינים לגמור את השידוך, וטרם נפגשו משפחותיהם כדי לסכם על אירוסין. 

ומה קרה לבסוף? - מהעיתון התקשרו אל ראובן והודיעו בהתנצלות, שהמודעה תידחה ביומיים, עקב תקלה כלשהי. ובינתיים, שמעון מאוד התרשם מהמשודכת, שהינה נאה במעשיה וכלילת המעלות, וגם המשודכת מאוד התרשמה מאישיותו של שמעון, והשניים החליטו, שהיות והשידוך הוא כה מצוין ונפלא, מיותר להמשיך לערוך פגישות נוספות... 

עוד באותו הערב, נערכה פגישה בין הורי המשודכים, ושני הצדדים סיכמו את הנושאים הכספיים, וברוך ה' עוד באותו הלילה, השידוך נסגר בשעה טובה ומוצלחת! 

שמעון התקשר למזכירות העיתון לשם פרסום מודעת אירוסין, אלא שבשל השעה המאוחרת כבר לא היה מענה במזכירות. 

למחרת בבוקר, למרבה ההפתעה, שמעון מגלה שעל גבי עמוד השער של העיתון, מתנוססת מודעת האירוסין שלו! 

לאחר בירור, נודע לו מיהו העומד מאחורי פרסום המודעה, והוא הבין היטב מה היו מניעיו לכך...

ומה שאירע עכשיו הוא בבחינת הלא-יאמן: ראובן, שֶׁבְּשׂוֹרַת אירוסיו של שונאו הגיעה לאוזניו, הגיע לבית שמעון ותבע: "ידידי היקר, עליך להשיב לי את דמי הכנסת המודעה בעיתון, שהרי התכוונת לפרסם מודעה כזו, ונמצא שההוצאה הכספית שלי הועילה לך!".

שמעון לא איבד את העשתונות והשיב בנימוס: "למרות שלולא מעשיך הנפשעים, אכן הייתי מפרסם ביום שלמחרת מודעה כזו, מכל מקום לא אתן לך אפילו אגורה שחוקה, מכיון שמעשיך נבעו מרשעות, על מנת לצער אותי ולשפוך את דמי ואת דם המשודכת ברבים!".

עם מי הדין?

תשובה

הלכה בידינו, שכל אדם שנהנה מפעולה או טובה שעשה חבירו (וזו הנאה שרגילים לשלם עליה שכר), צריך הנהנה לשלם לחבירו את שכר פעולתו, אף אם לא שכר אותו או ביקש ממנו שיעשה עבורו את אותה פעולה. כפי שכותב הרמ"א (חו"מ סי' רס"ד ס"ד): "כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל (הנהנה מהטובה) לטעון 'בחינם עשית עמדי, הואיל ולא ציוויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו".

אומנם, הגאון רבי יצחק פאלאג'י (בנו של רבינו חיים פאלאג'י), בספרו "יפה ללב" (ח"ד, שם סק"ו) כתב על דברי הרמ"א: אם זה שעשה את הטובה, כיוון לצער את חבירו, אלא שהטובה באה אליו ממילא, ללא שעושה הטובה התכוון לכך, הדין הוא שאין מקבל הטובה צריך לשלם לחבירו, כי יודעים אנו שרק על מנת לצערו עשה לו זאת! 

כמקור לדבריו, ציין ה"יפה ללב" לדברי רבינו החיד"א בספרו "פתח עיניים" על מסכת סנהדרין (צ"א.). הבה נלמד את הגמרא שם, ולאחר מכן נפנה לפירושו של החיד"א:

הגמרא מספרת: מעשה ביהודי גיבן בשם גביהא בן פסיסא, שכומר אחד שאלו שאלות באמונה, וגביהא השיב לו תשובות נחרצות שלא ערבו לו. 

התרגז המין ואמר לגביהא: אבעט בך ואיישר את העקמימות שבגבך. 

השיב לו גביהא: "אם אתה עושה כן, רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תיטול!".

למה התכוון גביהא באומרו רופא אומן תקרא ושכר הרבה תיטול? - מבאר רבינו החיד"א: הדין הוא, שסתם אדם העושה טובה עם חבירו, צריך הנהנה לשלם לו. אומנם, במקרה שאדם לא התכוון להיטיב לחבירו, אלא להיפך, לצערו ולהרגיזו, אלא שלבסוף באה טובה לחבירו (מחמת מעשיו של הראשון), הדין בזה הוא שהנהנה אינו חייב לשלם, כיון שהמהנה התכוון לצערו, והטובה לא באה מחמתו אלא ממילא. 

ואם כן, זהו ביאור הגמרא: כוונת אותו מין היתה לבעוט בגביהא על מנת לצערו, ואם לבסוף בעיטתו תיטיב מאוד לגביהא בכך שתתיישר העקמומית שבגבו, הרי שטובה זו באה בדרך של ממילא, וגביהא לא יתחייב בתשלום למין. ובכל זאת אמר לו גביהא: אף שכוונתך לרעה, לא יקרא שמך מצער לחבירו, אלא 'רופא אומן' תקרא, ושכר הרבה אתן לך, הגם שמן הדין לא מגיע לך שכר! 

למדנו אפוא מדברי החיד"א, שאחד שהתכוון להזיק לחבירו ולצערו, על אף שלבסוף מעשיו הולידו טובה מרובה לאותו חבר, אין על כך חיוב תשלומין.

הטעם לכך הוא, משום שחיוב תשלום מדין 'נהנה', שייך דווקא כאשר זה שעשה את הטובה, פעל לטובת זה שנהנה, דהיינו שהתכוון להשביח לצורך חבירו, אך אם הוא התכוון להשביח לעצמו (אפילו אם לא התכוון לצער ולהזיק לחבירו), כגון שהשקיע כסף או מלאכה עבור עצמו בלבד, אלא שממילא נגרם כתוצאה מכך רווח ממוני לחבירו - אין חיוב לשלם לו שכר, כי לא נחשב ל'יורד לשדה חבירו', אלא ל'יורד לשדה של עצמו' (יעויין ברמ"א שם, ובנתיבות סי' קנ"ח-ח' וסי' קס"ד-י"א). 

ולענייננו - מכיון שראובן פרסם את המודעה מתוך רשעות גמורה, ולא לתועלת שמעון, אלא אדרבה, הוא רצה לבזותו ברבים, נמצא שהוציא את ההוצאות לא כדי לֵהָנוֹת את שמעון, אלא כדי לְהוֹנוֹת אותו ולבזותו, ופשיטא שלא מגיע לו על כך שכר. 

ושמענו מהרב יצחק זילברשטיין, שלא זו בלבד שאין לקבל את תביעתו של ראובן, אלא ראוי להשית עליו קנס כבד, כי עשה פשע נורא, ועמד לשפוך את דמה של בת ישראל ושל שמעון. ומבואר בשו"ע (חו"מ סי' ב'), שלפעמים, כאשר בית הדין רואה לנכון לקנוס (שלא מן הדין) עבריין שעשה פשע גדול, יש להם רשות לקונסו ולהענישו בכל עונש הנראה בעיניהם. ולכן ראוי לבית הדין לקנוס את ראובן לשלם למשודכים סכום מסויים.

לסיכום: שמעון לא ישלם לראובן את דמי פרסום המודעה, ואדרבה, ראוי להטיל על ראובן קנס!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.