במחשבה תחילה לחג הסוכות: כשטיפ של חמישים אלף דולר מתפוצץ לך בפרצוף

"אולי אתם רוצים להתרפא?", מציע מלאך לעיוור, אילם ונכה-קמצן. "אני אגע בכם ותהיו כאחד האדם".

"אני רואה! אני רואה!", צועק העיוור בהתרגשות לאחר שהמלאך נגע בו.

"אני מדבר! אני מדבר!", מתרגש האילם בקול רם.

"אל תיגע בי!", מתרה הנכה בקול זועם במלאך. "אפילו אל תתקרב. אני מקבל קצבת נכות מביטוח לאומי"...

* * *

שלושה רגלים חוגגים ישראל: פסח, שבועות, סוכות.

מה אנחנו חוגגים בפסח? עבדים היינו, יצאנו ממ"ט שערי טומאה, הקב"ה שחרר אותנו באותות ובמופתים שהתפרסמו בעולם כולו. מדי שנה בתאריך ט"ו בניסן אנחנו מציינים את היותנו לבני חורין.

הלאה: שבועות. זהו ה-חג.

עמים ותרבויות התאדו מדפי ההיסטוריה בכמויות-ענק, רק עם אחד שורד; העם שהיו לו הכי הרבה פחות סיכויים לשרוד. הוא העם הכי חלש, מפוזר בין העמים, בלי שפה אחידה, והוא שורד יותר מכולם בצורה שלא תיאמן.

איך העם הזה שורד? בכוח הדבר שהפך אותו לממלכת כהנים - התורה הקדושה. שחוץ מהיותה יסוד החיים לכל יהודי, היא גם אור לגויים. כל העמים שאבו ממנה רעיונות מוסריים ומוטיבים שהפכו למושגי יסוד, כגון שבוע בן שבעה ימים (ולא שמונה או עשרה) ויום מנוחה שבועי.

בקיצור: על קבלת התורה צריכים לחגוג בכל רגע פנוי, ובוודאי שיש לציין זאת פעם בשנה. כנ"ל גם את פסח, בו נהיינו לבני חורין.

והנה הגענו לרגל האחרון: סוכות.

אם נושיב יהודי מול חומש ונבקש ממנו להראות לנו בפסוק את הטעם לקיומו של חג הסוכות, מסתבר שהוא ימצא אותו בקלות: "בסוכות תשבו שבעת ימים... למען יֵדעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

הטעם: למען ידעו דורותיכם.

אם בפסח הבן "שואל", בסוכות הבן "משתאה": בשביל שידעו הדורות שישבנו בסוכות ביציאת מצרים צריך לחגוג כל שנה שבעה ימים?!

ואם יש עניין לעשות זֵכֶר לניסים שאירעו במדבר, היו כמה בולטים כאלה. לזכר בארה של מרים נוכל לעשות חג שעיקרו יהיה מים ונודה לקב"ה על שהרווה את צימאוננו במקום צִיָה וצלמוות; לזכר המן נעשה חג עם מאכלים מיוחדים שרומזים למן וזו הזדמנות לחיזוק האמונה שהקב"ה זן ומפרנס לכל; לזכר השְׂלָו אפשר לעשות חג עם בשר בשפע רב ונדגיש את המגוון והטעם הטוב שהקב"ה העניק במאכלים.

(צילום: shutterstock)

זה מרענן את החיים, זה מחדד כל מיני יסודות יהודיים חשובים, ואם זה כתוב בתורה - זו אפילו מצווה.

אז למה סוכות כן, והניסים האחרים לא???

* * *

ספר מתח איכותי - כזה שעל הכריכה שלו מודפסת אזהרה "אם יש לכם עבודה מחר, אל תתחילו לקרוא לפני השינה" - מורכב בדרך כלל משלושה חלקים: פְּרוֹלוֹג - הפתיחה; אֶפִּילוֹג - סיום; באמצע, כמובן, העלילה.

שלושה חגים עיקריים מכיל ספר החגים של התורה הקדושה: חג הפסח הוא ה"פרולוג". היינו עבדים במצרים, הקב"ה "הפך את העולם" בעשר מכות למצרים וקריעת ים סוף, והוציא אותנו בפירוטכניקה חיצונית מדהימה לא פחות מהמהות הפנימית ממצרים. ממ"ט שערי טומאה להגיע לנקודת האפס של בני חורין.

עד כאן ה"פרולוג", מכאן מתחילה העלילה.

חג השבועות, כאמור, הוא הציון הכי משמעותי, שיש לציין מדי יום. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". ה"סיפור" היהודי נִפרשׂ בחמישה חומשי תורה שבכתב ומסתעף לאין סוף לכל חלקי החיים והמחשבה והנפש והעולמות.

וחג הסוכות? טוב ששאלתם.

הצטרפו כנוסעים סמויים להפלגה מרתקת.

* * *

כְּרִיס היה אגדת שיווק והפקה.

הוא התפרנס מארגון הפלגות ב"קְרוּז", שַׁיִט תענוגות ביאכטה עצומת ממדים מסביב לעולם.

אבל כריס ביצע רק שתיים-שלוש הפלגות בשנה. כל הפלגה בת חודש בלבד.

ההפלגות שארגן כריס, היו פסגת השאיפות של בעלי הממון מהמֵאִיוֹן העליון. הוא ידע לחלוש על עשרות אלפי פרטים, להעניק לכל נוסע סל-פינוק מלא, לברר על העדפותיו האישיות באמצעות צוות תחקירנים ולהפתיע את נוסעיו בציון תאריכים משמעותיים עבורם, במאכלים שאהבו ובשירים שאהבו לשמוע.

כל קבוצה נסגרה לרישום בהגיעה ל-500 נוסעים, אף על פי שהיאכטות בהן נסעו יכלו להכיל פי חמישה בכמות הנוסעים. כל משתתף קיבל שירות פי חמישה מנוסע רגיל, ושילם פי חמישים.

כאמור, מדי שנה היו בערך חודשיים-שלושה בהם היה כריס על סיפון הספינה עם הקבוצות המיוחדות, בשאר חודשי השנה הוא היה עסוק בארגון הפרטים הקטנים ובהכנת המסלולים וההפתעות.

שמועות עקשניות התהלכו אודות כריס. מתחריו סיפרו שהוא סוגר דילים עם המאפְיה, וכי אלו שמרגיזים אותו יתר על המידה זוכים לכרטיס חד-כיווני, באמצעות זרועות התמנון של המאפיה. אנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

ככל שניסו יריביו למצוא חומר מפליל על כריס, להציג את ראיית הזהב שתכניס אותו לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח - כדי שהם יוכלו לנכס לעצמם את לקוחותיו הכבדים - העלו חרס בידם. כריס נותר נקי מכל אישום, בתפר שבין הלבן לאפור.

ואז אירעה תאונה מצערת. חברת הספנות שעבדה עם כריס שנים רבות פשטה את הרגל בהפתעה. לכריס לא נותרו הרבה אפשרויות, והוא חיפש "קרוז" עם קברניט מקצועי מעכשיו לעכשיו. זה יעלה לו עוד כסף, אבל הוא לא יקלקל לעצמו את המוניטין בשביל עשרות אלפי דולרים.

כריס התיישב לשיחה עם הקברניט, והודיע לו שאם הנוסעים שלו יהיו מרוצים - הוא יקבל טיפ ישירות לכיס של 100 דולר על כל נוסע.

הקברניט ההמום ערך חשבון זריז בראשו של 500 נוסעים כפול מאה דולר, והבין שלא כל יום גוזרים קופון אישי בסך 50,000 דולר לכיס, טיפ שגדול יותר מהמשכורת... הוא הנחית הוראה חד משמעית לכל צוות האנייה. כולם ידעו שבהפלגה הזו כולם עושים הכל, כולל הכל, לתת את השירות הכי הכי הכי.

חודש שלם עשו הנופשים על המים, ירדו פה ושם לערים מיוחדות ואיים אקזוטיים. נהנו מזריחות ושקיעות מהממות במפגש שבין מים לשמים, פעילויות, הרצאות, מוזיקה, אוכל גורמה וקינוחים של מיטב השפים ועוד אינסוף גחמות שאוהבים לרכוש אלו שאין להם מה לעשות בכספם.

כמו כל דבר טוב, גם המסע הנוכחי הגיע לסיומו. הנוסעים יורדים לרציף אחד אחד. הקברניט ניצב בפתח היאכטה, נפרד באופן אישי מכל נוסע ולוחץ את ידו בחמימות. הוא היה בטוח שכל אחד יתחב לידו שטר של 100 דולר. אחרי 15 לחיצות הוא הבין שמכאן הוא לא יצֵא עשיר גדול...

התקווה שלו התנקזה לכריס. הוא הבטיח - הוא ישלם.

"אין כמוך", מפרגן לו כריס, שירד אחרון, בעיניים נוצצות. "עמדת בכל הסיכומים, היית מעל ומעבר! הייתה לנוסעים שלי חוויה מדהימה. ניפגש שוב בעוד כמה חודשים".

והולך...

הקברניט לא יכול להגיד מילה. הם לא סיכמו שום דבר בחוזה. עם כריס - לא מסתבכים. לא מתחשק לו להפוך מאכל לכרישים ב"תאונת עבודה"...

הקברניט מסתכל על כריס בעיניים כלות ורעבות, ופתאום כריס מסתובב בחזרה ועולה.

"איזה טיפש אני", הוא דופק על מוחו בסימון הידוע. "הטיפ! שכחתי". 50,000 דולר מגוהצים, ארוזים בגומייה, עוברים מיד ליד.

"אני לא יודע אם השמועות שמפזרים המתחרים שלך נכונות", רומז הקברניט לכריס על המיוחס לו ב"העלמת" אנשים מארץ החיים, "אבל זה ש'הוצאת להם את הנשמה' - אני בטוח"...

* * *

כולנו יודעים לצטט, ומאמינים בכל לב, שקיום המצוות מתבצע בעולם הזה, אבל השכר - הוא רק לעולם הבא. "מחר לקבל שכרם".

בספר "תפארת ישראל" (שער נח ד"ה "וגם יש להשיב"), כותב המהר"ל מפראג שאנחנו מחמיצים נקודה רצינית בכל הסיפור הזה.

לפני שאתם מקמטים בזעם את השורות הבאות וזורקים לפח, תזכרו רק שזהו שִכתוּב של דברי מהר"ל: יהודי שמאמין שהתורה מצווה אותו לקיים את המצוות כדי שלעתיד לבוא יזכה לגן עדן - גורם ההפך מחיזוק האמונה, בלשון המעטה.

תארו לכם מעסיק שמסכם עם פועל על פרויקט אדיר ממדים של כמה שנים, כזה שתובע את כל זמנו וכוחותיו, והם לא מסכמים על שכר. "עד להשלמת הפרויקט", מבהיר המעסיק לפועל, "לא תראה ממני שקל. אחרי סיומו, אי שם באחד הימים, אתה לא תתחרט".

קשה להאמין שאדם שפוי, שצריך לפרנס משפחה וילדים - יסכים להיכנס לפרויקט כזה.

להבטיח עולם הבא בתמורה לשמירת מצוות ו"בינתיים תחיה עם אמונה", מחדד מהר"ל, זה כמו לכתוב על הקרח. אין לכך שום אחיזה במציאות. ואין שום היגיון שיהודי שלא יסכים ל"עסקה" כזו בחיי החומר, יסכים לה בחיי הרוח.

וכיון שתורתנו הקדושה היא "תורת חיים", ולמרות קדושתה העילאית ושגב דרכיה היא הרי מגדירה אותנו - בני האדם - עד לשורשי חולשותינו הכי קטנות, לא ייתכן שהשכר המובטח לקיום המצוות במסירות בעולם הזה, הוא רק בעולם הבא. שכר שאין לנו בעולם הזה אפילו כלים לדמיין אותו.

איך להגיד זאת בעדינות? אפילו אצל הערבים - החכמים שבהם לא מוכנים להתאבד בשביל גן עדן. הם שולחים את הטיפשים יותר לעשות זאת...

מה כן מבטיחה לנו התורה?

ברמת הכותרת: "פירותיהם בעולם הזה".

התורה מבטיחה לשומריה מה שאף אחד אחר לא יכול להבטיח: שליטה מוחלטת בטבע ובבריאה לדורות עולם!

הנה דוגמאות על קצה המזלג: מי ששומר שמיטה - יקבל תבואה פי שלושה לפני שהוא שומט את שדהו בפועל. אם מתנהגים כראוי - "וחרב לא תעבור בארצכם", אפילו לא כדי להילחם במדינה אחרת. "ונתתי גשמיכם בעיתם, ושכבתם ואין מחריד".

מלבד כל זאת, "הקרן קיימת לעולם הבא".

* * *

עכשיו בטח אתם מנפנפים באצבע בחומרה: לפני רגע נישאו כאן נאומים חריפים על מי שמאמין להבטחות וסיפורים על חשבון העתיד, אז במקום למכור סיפורים על העולם הבא מוכרים הבטחות על העולם הזה???

אז בואו נחזור רגע ליציאת מצרים. שימו לב למספרים: שש-מאות אלף גברים מגיל עשרים עד שישים, לא כולל נשים, לא כולל ילדים (שישה בכרס אחת כפול כמה פעמים...), לא כולל זקנים. בחשבון הכי מינימלי מדובר בכמה מיליוני בני אדם.

ה"ציוד" שיצא איתם ממצרים היה מאוד לא שימושי: בגדים, המווווווון כסף וערמות בצק לא מוגדרות...

לאן הולכים? למדבר! לכמה זמן? לארבעים שנה!

היום, בכל שכונה בינונית יש איזו חנות מכולת קטנה ללחם וחלב ומוצרי יסוד. מה תגידו על מיליונים שיצאו למדבר בלי לדעת מתי יגיעו למקום יישוב. אין בדרך לא מאפיות, לא מעיינות מים, לא ירקות ומוצרי מזון חיוניים. כלום!!!

כסף יש, אבל אין מה לעשות איתו!...

תפתחו ארונות בבית: ספרים, כלים, חפצים, תרופות, ואינספור פריטים שכל אדם צריך לפחות פעם בשנה.

הקב"ה מעביר מיליונים במשך ארבעים שנה במדבר, ויש להם לחם משמים ובאר שהולכת איתם וענני כבוד שמְצֵלִים להם ומעניקים להם שירותי הסעה, גיהוץ וכביסה על חשבון הבית. בשביל ה"אקסטרה" יורד להם שלו מן השמים.

נסו להציע ל-500 איש לבוא איתכם למדבר לטיול הרפתקני, בלי כסף, בלי אוכל, להצטייד רק בבצק לא אפוי ולהסיע אותם מנקודה לנקודה במשך כמה ימים...

הקב"ה עשה זאת עם מיליונים שצעדו על קיבתם והעסק דפק כמו שעון ארבעים שנה. כל התלונות היו רק על ארוחות שחיתות...

* * *

רוב התוכן שקראתם עד עכשיו (למעט הסיפורים, הפחות אינטליגנטיים) הוא מפי כתבו של רבי אהרן אליהו מילייקובסקי, בספרו "דבר אליהו", שימו לב לסגירה המופלאה של הרעיון: האוכל והשתייה במדבר היו הבסיס המינימלי בלעדיו אין חיים. ענני הכבוד היו פינוק מיוחד; הסמל לקיום ההבטחות של הבורא יתברך.  

חג הסוכות הוא ה"אפילוג", הסיום, של חגי-ישראל.

התורה מצווה אותנו לחגוג מדי שנה בעולם הזה את ההזדמנות להפנים שהקב"ה לא "מוציא לנו את הנשמה" בהבטחות לשכר ועונש; למה "לחיות על קצבת ביטוח לאומי", אם אנחנו יכולים "לפתוח את העיניים ולראות" בהבנה מוחשית את ההוכחה להתגשמות הבטחות התורה אם נשמור את המצוות? "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

עכשיו תיכנסו לסוכה. תמששו בידיים "צילא דמהימנותא". תתרווחו בצילו של הקדוש ברוך הוא - - -