גל בידרמן וקרן אדלר: "כל ההצגה בנויה על התגובות הכי מוזרות שקיבלנו"

מה עושות שתי אימהות חילוניות כששתי בנותיהן האהובות חוזרות בתשובה? קרן אדלר וגל בידרמן חפרו את הנושא לעומק בהצגה "תאווררי", באמצעות טקסט הומוריסטי נוגע ללב, שגורם לקהל הנשים להיקרע מצחוק ולבכות בו זמנית. את ההצגה ביימה טלי ביק-קשת, חברתן הוותיקה מבית הספר למשחק "בית צבי", היחידה בשלישיה שלא חזרה בתשובה, "עדיין לא", צוחקת גל ואומרת.

הן נפגשו ב"בית צבי" עם חלום משותף להיות שחקניות מצליחות, אך שום דבר לא רימז על עולם של תורה ומצוות או הופעות לקהל של נשים בלבד. זאת אומרת, כמעט שום דבר. "גדלתי בראשון לציון בבית חילוני ממוצע", מספרת קרן. "הדלקנו נרות שבת והלכנו לצפות בטלוויזיה, שמנו מפיות על הראש אם לא היו כיפות. בית כזה".

ידעת מגיל צעיר שאת רוצה להיות שחקנית?

קרן: "למדתי בגימנסיה הריאלית בכיתת ספורט, אבל כל החיים ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית, אפילו וויתרתי פעם על השתתפות בטיול השנתי כי היתה לי הופעה עם להקת הנוער של ראשון. זה משהו שאף פעם לא הניח לי. גם ברגעי משבר, כשחשבתי שהחלום שלי מתפוגג, ידעתי שגם אם אני יכולה לעשות הרבה דברים אחרים ולהיות טובה בהם, שום דבר לא יסב לי אושר כמו להיות שחקנית".

גם גל גדלה בסביבה חילונית ברמת גן, אבל כשאביה שרצה לפתוח בית כנסת בשכונה בה גרו – התחוללה מהומה. "השכונה שבה גרנו היתה שכונה חילונית. באיזשהו שלב, אבא התחיל ללמוד תורה והיינו בטוחים שהוא הולך חזור בתשובה, אבל היה חסר לו בית כנסת להתפלל בו. זו שכונה שיש בה הכול – בתי ספר, קניון, חנויות, חוגים. רק בית כנסת לא היה שם. ברגע שהתושבים שמעו על כך, הם החתימו נגדנו עצומה כדי שלא ייפתח בית כנסת בשכונה. ממש הוציאו צו הרחקה שאוסר עליהם להתפלל, ואני זוכרת שיום אחד הוא עשה הכנסת ספר תורה, וכשהאנשים מבית הכנסת הלכו ברחוב, זרקו עליהם קוביות קרח".

מאיזו סיבה?

גל: "הם היו בטוחים שאבא הגיע מבני ברק בשביל להחזיר את כולם בתשובה, אבל זה ממש לא היה נכון. הוא פשוט רצה בית כנסת להתפלל בו. עד היום הוא עוזר להקים בתי כנסת. השמועה רצה שהוא שליח של ש"ס, למרות שבכלל לא היה לו קשר למפלגה, אבל ברגע שהכניסו את הפחד הזה לתושבים – זה השתלט. כל הסיטואציה הזו השפיעה עליי מאוד, זה דווקא עשה לי אנטי. בכל פעם שאבא הביא רב הביתה, אמא חששה מהתגובה שלי. בסוף הכול התהפך עליהם" (צוחקת).

"התחתנו כשהוא דתי ואני חילונית"

גם גל ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. היא למדה במגמת תיאטרון בתיכון "בליך" ברמת גן יחד עם טלי, שלמדה שנה מתחתיה. לא יצא להן להיפגש יותר מדי, אבל המצב השתנה כשנפגשו שוב בבית צבי. "טלי ואני דיברנו בסוף שנה א' של לימודי המשחק", מספרת גל, "שתינו רצינו לעזוב כי חשבנו שאין לנו אופי של שחקניות. שאנחנו לא יודעות להתחנף או להגיד את המילים הנכונות. פשוט ראינו את האופי הדורסני של השחקנים האחרים, ולא ידענו אם יש לנו את מה שצריך בשביל להצליח במקצוע הזה. אם בכלל אפשר להצליח. טלי אמרה לי שגם היא רוצה לעזוב אז אמרתי לה שאנחנו יכולות לעזוב, או פשוט לקבל את העובדה שאנחנו לא כאלה".

המסלול בבית צבי היה ארוך ומייגע. שלוש הבנות למדו מבוקר עד לילה. בנוסף, קרן עבדה שעות נוספות בספריה של בית הספר כדי להרוויח קצת כסף, שם פגשה את בעלה לעתיד – סטודנט צעיר שיום אחד הגיע עם כיפה ענקית לראשו. "אני זוכרת ששאלתי את חבר שלו מה קרה פתאום שהוא חובש כיפה, חשבתי שאולי מישהו מת. הוא אמר לי שהוא פשוט סיים עם העולם הזה ושהוא מקדיש את עצמו לחיים רוחניים. כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו ידעתי שנתחתן. הוא סיפר לי על התורה, הקריא לי קטעים מספר תהילים, ניגן לי את אייכה, וככה התחתנו, כשאני בת 25 – הוא דתי ואני חילונית. הוא ביקש מאמא שלי את ידי, ולה לא היתה שום בעיה עם זה, למרות שעמוק בפנים היו לה חששות. ההורים שלי היו בטוחים שהוא יחזיר אותי בתשובה, יעשה לי הרבה ילדים, יכסה לי את הראש. מצחיק, אבל כל מה שהם חששו ממנו קרה בסוף",  צוחקת קרן.

טלי מציינת שמעולם לא היתה מעלה על דעתה שקרן וגל יחזרו בתשובה. "בבית צבי המשחק הוא הדת, אין גבולות, זה מה שחשוב", אומרת קרן. אך למרות זאת, שלוש הבנות סיימנו בהצטיינות את לימודי המשחק. "קראו לנו שלוש הקומיקאיות", אומרת טלי. "היה לנו אותו ראש קומי, וכנראה שזה מה שחיבר בינינו במהלך השנים".

בסוף לימודי המשחק, גם קרן וגל התחילו בתהליך התשובה האישי שלהן, ביחד ולחוד. קרן הגיעה לחופה, כאמור, כשהיא חילונית ובעלה דתי. "רציתי להבין את נקודת המוצא שלו וניתנה לי ההזדמנות ללמוד ב'נפש יהודי'. קיבלתי מלגה כך שזה גם הסתדר מבחינה כלכלית. לא היתה לי שום כוונה לחזור בתשובה, הלימודים פשוט משכו אותי מאוד, ולעיתים הרגשתי שאין לי ברירה אלא לחזור בתשובה. כאילו ראיתי שזו האמת וכבר לא יכולתי לחזור אחורה. במשך תקופה הייתי 'חילונית שומרת מצוות' בשביל לא לשנות שום סטטוס, אבל אחרי שנולדה הבת השנייה שלנו, הבנתי שזו דרך החיים שאני רוצה לעצמי ושאני חייבת לעשות את השינוי, אז יצאתי מארון הקודש".

קרן מציינת שבמהלך כל התהליך הארוך שלה, בעלה לא התערב. "הוא פשוט פתח בפניי עולם חדש אבל לא לחץ עליי. הוא תמיד אמר: 'העיקר שטוב לך'. כשהגיעו התגובות מהסביבה, כמו 'מה את מקשיבה לזקנים האלה', 'את נראית כמו סבתא', 'תשכחי מלהיות שחקנית' וכו', בעלי הוא זה שעמד לצדי ובכל פעם אמר לי שהמטפחת יפה לי או שהוא גאה בי שהלכתי לשיעור, וזה מה שנתן לי כוח לעמוד מול הנבואות השחורות האלה, שהיו לפעמים גם המחשבות שלי. ברגע שאת יודעת שאת לא לבד ושיש מישהו בבית ששמח איתך ומעודד אותך בדרך, הכול הופך להיות קל יותר".

"אבא למד תורה, ותמיד אמרתי שיום אחד אבדוק את זה"

תהליך התשובה של גל כנראה התחיל באותו יום שאביה החל ללמוד תורה. "אני מניחה שזה היה הגרעין", מספרת גל. "אבא למד תורה וחזר עם תובנות, ותמיד אמרתי שיום אחד אני אבדוק את זה. לא ידעתי מתי אבל אמרתי 'מתישהו'. אני בן אדם סקרן שאוהב ללמוד, וזה היה נראה לי לא הגיוני אפילו לא לבדוק את מה שכתוב בתורה, אז כשקיבלתי את המלגה ל'נפש יהודי', התחלתי להגיע לשיעורים ומהר מאוד הבנתי שזה ישנה את חיי. לא חשבתי שאהיה 'דוסית', אבל התרשמתי מאוד מהתכנים ומהאנשים, מהחוכמה ובעיקר מהאמת. שום דבר שלמדתי לא התקרב לדבר הזה. הייתי חוזרת הביתה מהשיעורים כולי מוארת".

גל וקרן התחזקו יותר ויותר, אך התגובות מהסביבה לא היו קלות, בעיקר מהאימהות שלהן. כשביקשו מהן להכין מערכונים בנושא, הן כתבו את הגרסה הראשונה של "תאווררי", המופע שהיום הן רצות איתו. "בשנת 2016 העלנו כמה מערכונים בשביל 'נפש יהודי'. המערכונים לא היו ממש מסודרים, אבל קיבלנו תגובות שקראו לנו לפתח את זה, שזו ממש השליחות שלנו", מספרת גל. "אז קבענו דד-ליין להצגה והזמנו המון אנשים. טלי היתה אחת מהם".

טלי: "לאחר הלימודים, כל אחת מאיתנו המשיכה עם עולם התיאטרון והלכה לעולמה האישי שלה. למרות זאת, שמרנו על קשר. הגעתי לראות את ההצגה כחברה, עניין אותי סיפור החיים שלהן, התשובה שלהן. כשחזרתי הביתה, לא הצלחתי להירדם. יש לי חברות כאלה מוכשרות וראיתי בדמיון שלי איך ההצגה הזו תהיה מדהימה, מקצועית ומצחיקה. פשוט ראיתי את הפוטנציאל של זה. יום לאחר מכן התקשרתי לקרן ואמרתי לה שאני רוצה שנפגש, בשביל לתת לה קצת טיפים איך לסדר את זה. בכלל לא חשבתי לביים, אלא רציתי רק לעבור איתה על כמה נקודות. מהפגישה שלנו הבנו שאנחנו יוצרות מזה יצירה משותפת, הצגה אמיתית עם כל העומק הפנימי של הטקסטים, מה שלא היה עד אז".

גל: "טלי בעצם ראתה את הפוטנציאל של זה. אנחנו חשבנו להופיע בסלון של אנשים והיא ראתה היכלי תרבות, תפאורה, קטעי תנועה".

"קרן אמרה לי: 'עזבי, לא צריך', אבל התעקשתי שזו תהיה הצגה מסודרת שתרוץ על במות", אומרת טלי, "שתרגש. מכאן נכנסתי לעומק היצירה והקמנו ביחד את הדבר הזה. לקח לנו שנה שלמה עד שהגענו לגרסה הסופית שהיינו מרוצות ממנה".

את הרעיון לטקסטים לקחתן מהחיים?

גל: "ממש מהחיים, רק שבחיים זה היה הרבה יותר. בהצגה עוד מיתנו את התגובות. כשזה קרה לנו ממש בכינו, אבל אחרי שאתה מעבד את הסיטואציה, אתה מבין שזה ממש מצחיק ויכול לעורר השראה".

מהן התגובות הכי מוזרות שקיבלתן מהסביבה לאחר התשובה שלכן?

קרן: "כל ההצגה בנויה על התגובות הכי מוזרות שקיבלנו. במהלך ההצגה האימהות שלנו מטיחות בנו את כל מה שהן חושבות על הלבוש שלנו, ההחמרות, ההתנהגות. מה שמצחיק זה שלסביבה המוכרת שלי הייתי נחשבת 'קיצונית', ודווקא בבני ברק, כשכבר הלכתי עם כיסוי ראש, מישהי סגרה לי כפתור בחולצה ואמרה שזה צריך להיות מכופתר על הצוואר".

גל: "היו הרבה אנשים שפחדו שנתרחק כי סגנון החיים שלנו שונה. מצידנו לא וויתרנו ונלחמנו על כל קשר שהיה לנו. החברות שלי ממש ציפו שאגיע לשלב שאני חרדית ועוזבת את כולם, רגע שלא הגיע כי אומנם אנחנו חיים ביישוב תורני והילדים לומדים במסגרות חינוך תורניות, אבל אני לא משתייכת לשום מגזר. יש בזה משהו שמאפשר לאחרים להתקרב אלינו. לא נהיינו אנשים אחרים, פשוט התחלנו לשמור מצוות והערכים שלנו השתנו. לא הפכנו את עורנו – פשוט חזרנו למקורות, וזו זכות מאוד גדולה. הקב"ה האיר לנו את האמת וקשה להתכחש לה. זה לא קורה לכל אחד. אנחנו לומדים כל יום משהו חדש, גדלים בתוך הדבר הזה, ואנחנו פשוט מאושרים. ברור שזה לא קל לחזור בתשובה, זה ממש כמו אומנות. אתה צריך ללכת בין הטיפות, לא להכעיס אבל גם לא לוותר על הערכים שלך ולעשות דברים בצורה שתקדש שם שמיים".

קרן: "לכן לא נטשנו את התיאטרון, כמו הרבה בעלי תשובה שלא נטשו את העולם הישן שלהם. הקב"ה נתן לנו את העולם הזה בשביל להפיץ את שמו. לכל אחד יש כישרון וזה הכישרון שלנו, ואנחנו מנצלות אותו לטוב".

"אף אחד לא יוצא עם עין יבשה"

בהצגה, הבנות מציגות את העולם החדש שנפרס בפניהן, שמרו את השמות המקוריים, התייעצו עם האימהות שלהן ואף עם רבנים כדי לקבל אישור. "ההצגה היא רק לנשים", אומרת קרן. "בהתחלה רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים, אבל היום אנחנו במקום אחר. חזרנו למקור, ואנחנו רוצות לחזק ולשמח את בנות ישראל. זה ממש הדייט המושלם. נשים מגיעות עם החברות שלהן, אימהות ואפילו חמותיהן, מתרגשות וצוחקות יחד".

טלי, בתור חילונית, את חושבת שההצגה מתאימה גם לקהל הרחב, או רק לחוזרות בתשובה?

טלי: "לגמרי. אני יכולה להגיד שאחרי הצגת הבכורה, 90% מהאנשים בקהל היו חילוניים, וההצגה נגעה בהם מאוד. זה לא קשור לחילונים או דתיים, זה קשור לאמא ובת, והדרך שבה היא מגיבה אם הבת הולכת בדרך שונה משלה. זה נושא כל כך חשוב ואנשים חווים את זה בהצגה, לא סתם כולם לא יוצאים עם עין אחת יבשה מההצגה. זה נוגע בכולם".

קרה שדחו את ההצגה בגלל שאתן דתיות?

גל: "קרה שמשווקת של ההופעה ראתה את הפלאייר שלנו וחשבה שאף אחד לא יגיע. בסופו של דבר, הנשים שהגיעו להצגה ברכו אותה. היא פשוט לא האמינה ששתי נשים דוסיות יכולות לרגש ולהצחיק כל כך. אנחנו כולנו באותה סירה, בני אדם עוברים את אותם הדברים בחיים ואנחנו מציגות את זה בגובה העיניים".

קרן: "בהצגה אנחנו מגלמות את האימהות שלנו, אנחנו אומרות את מה שהקהל רוצה לשמוע, עם כל הסטריאוטיפים. זה משקף את מה שהן בעצמן חושבות. האימהות שלנו שמחות שסוף סוף מישהו אומר את המילים שלהן. בהצגות כשהן מגיעות, הן משתחוות בפני הקהל, ואלה ההצגות הכי טובות שלנו".

טלי, היו ביניכן חילוקי דעות על נושא הדת במהלך העבודה המשותפת?

טלי: "במהלך החזרות אף לא פעם אחת. אחרי שההצגה עלתה, רציתי שכמה שיותר אנשים יראו אותה, ייחשפו אליה והיו לנו חילוקי דעות בקשר לסוג הקהל. אני רציתי שההצגה תרוץ בפני הקהל הרחב והן רצו קהל של נשים. כמובן שהלכתי איתן, למרות שמבחינה הלכתית אין שום מניעה לראות את זה. אין ריקוד ואין שירה. גם בבימוי דאגתי שהכול יהיה צנוע ולפי מה שהרב אומר, ובכל זאת רציתי שזה יגיע לכמה שיותר אנשים".

"היה לי קשה עם ה'אני אידיאלית' שראיתי בדמיוני"

כמו את שאר האוכלוסייה, גם הקורונה תפסה את השלישייה בשיא העבודה. "ההצגות התבטלו כל פעם מחדש, הקב"ה החליט שזה לא הרגע שלנו", אומרת גל, "אבל אנחנו ממשיכות ליצור, מתארגנות ליום שאחרי. קרן כותבת את סיפור התשובה שלה בשביל להעלות הצגה בבתים של נשים במסגרת מגבלות הקורונה. אני עובדת על סרט קצר שנמצא כרגע בשלבי עריכה. ולמרות זאת, אני כבר משתגעת. אני חייבת את הנשים שידברו איתנו אחרי ההצגה, ישתפו אותנו. השיח הזה עם הקהל לאחר שההצגה נגמרת זה משהו שחסר לי".

קרן: "אני מרגישה שדווקא בתקופה הזו, בתקופה שהכי קשה לנו, אני צריכה להכניס את הקב"ה, וזה מה שעושה לי רוגע. שתי האהבות שלי הן הקב"ה והתיאטרון. זו השליחות שלי, זה הכישרון שהוא נתן לי בשביל להפיץ את שמו ולשמח את עם ישראל, לעודד ולחזק".

טלי: "מישהו פעם אמר שבן אדם צריך בבית פרוסת לחם ופרח. הפרח הוא מעבר למזון, הוא הנשמה שלנו. לכן דווקא עכשיו, בתקופה הקשה הזו, אנחנו חייבים גם תרבות".

ולסיום, אחרי קילומטרז' מכובד בעולם התשובה, מה הדבר שהכי חסר או קשה לכן עד היום?

גל: "לטייל. אנחנו אנשים שאוהבים לטייל בטבע – מעיינות, קמפינג, חוויות. דברים שאין לנו זמן לעשות בימים כתיקונם כי הזמן היחיד שנותר לטייל הוא בשבת. בתור ילדה הייתי מטיילת המון. היום אנחנו יכולים לטייל רק בחול המועד, או אם במקרה סיימנו את כל המטלות ביום חמישי ואז אנחנו פנויים בשישי, מה שאף פעם לא קורה. את הכול הבנתי – איך אוכלים בגבולות ההלכה, איך מתלבשים ונהנים, אבל לצאת לטייל – עד היום לא הבנתי איך".

קרן: "היום אני רואה את השם יתברך בכל דבר, ואני נשענת עליו וצועדת לצדו, ובעיניי אין מתנה גדולה יותר מזו שקיבלתי. בעבר הכול היה הרבה יותר קשה. אם זה לשנות את החיצוניות, את הסטנדרט באוכל, בבילויים, בשפה. הכול היה שונה. אני זוכרת שהייתי בוכה מול המראה אבל עדיין נחושה להתלבש כמו שהתלבשתי. היה לי קשה עם ה'אני האידיאלית' שראיתי בדמיוני לעומת מי שבאמת נהייתי. הפחד מקריירה שלא תתגשם, מגידול הילדים, מניהול הבית לפי לוחות זמנים – שקיעת החמה וזריחת הכוכבים. לא חשבתי לעולם שהחיים שלי יהיו תלויים בכזה דד-ליין. גם לשמור שבת לא היה פשוט וזה בהחלט טעם נרכש. אבל שוב – היום זו המתנה הכי גדולה של כולנו. אבל אם יש משהו אחד שאני מתגעגעת אליו זה לרדת למטה באופן ספונטני. ככה, כמו שאני, בלי לארגן את כל השכבות".