פרשת בראשית לאור המהר"ל: חטא האדמה וחטא האדם

לפני החטא הקדמון של האדם שאכל מעץ הדעת, נעשה חטא אחר בבריאה. חטאו של דומם.

האדמה שממנה נוצר האדם חטאה ולא שמעה לקול הקב"ה.

הקב"ה ציווה על האדמה (בראשית א', י"א): "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ". את המונח "עץ פרי" מבאר רש"י: "שיהא טעם העץ כטעם הפרי".

האדמה לא עשתה כן ונאמר (שם, י"ב): "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי". כלומר, האדמה הוציאה עץ שאין לו טעם של פרי. רש"י מציין כי משום כך: "כאשר נתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם האדמה על עוונה ונתקללה".

בעת שהאדם קולל בעקבות חטא עץ הדעת נאמר (בראשית ג', י"ז-י"ט): "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם".

רש"י מבאר כי עקב קללה זו נפגמה האדמה והיא מצמיחה גם דברים מזיקים וטורדניים.

מה פשר החטא של האדמה?

דברים אלו מעוררים שורה של תמיהות חריפות:

1.  מה פשר הדבר שדבר דומם חוטא? וכי בעל בחירה הוא?

2.  מה העניין בכך שהעץ עצמו יהיה טעים למאכל וכי לא די בפרי?

3.  אם יש בכך עניין, מדוע הדבר לא יצא אל הפועל ומדוע לא נענתה האדמה לציווי זה?

4.  דברי רש"י האמורים סותרים לכאורה לביאורו שלו את המונח "ארורה האדמה בעבורך": "משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדיים שינק מהם". לפי הסבר זה נמצא כי האדמה נענשה בהיותה המקור לחטאו של האדם, כפי שמייחסים פשעיו של אדם לבית גידולו ולהוריו. כלומר, האדמה נענשה מחמת חטאו של האדם שנברא ממנה, ולא נענשה מחמת החטא העצמי שלה, על שלא הצמיחה עץ שטעמו ופריו שווה.

5.  מדוע נענשה האדמה רק כאשר נענש האדם? מדוע לא נענשה האדמה מיד?

נראה בהכרח כי יש קשר בין חטא עץ הדעת לבין חטאה של האדמה. מהו הקשר הזה?

עץ הדעת היה חיטה

ההתחלה חשובה. במסכת ראש השנה דף ט"ז עמ' א' מצינו כי בזמן התחלה של שפע, עושים מצוות כדי שתשרה הברכה. בפסח שהוא זמן ההתחלה של גידול התבואה מביאים את קרבן העומר. "אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות".

בשבועות שהוא זמן ההתחלה של גידול פירות האילן מביאים את קרבן "שתי הלחם" - "מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן".

בסוכות, שהוא זמן ההתחלה של ירידת הגשמים מנסכים את המים על המזבח. "מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג הסוכות? אמר הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".

נמצא כי בשבועות מביאים קרבן העשוי מחיטים כדי להביא ברכה - בפירות האילן.

ברם, מה הקשר בין חיטה הצומחת מן האדמה לבין פירות הצומחים מן אילן?

על כך משיב רש"י כי החיטה נחשבת לאילן, שכן במסכת סנהדרין דף ע' עמ' ב' נחלקו הדעות מה היה עץ הדעת ואחת הדעות היא כי "עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה, שכן אין תינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן". מבאר רש"י כי מכך שהעץ נקרא בתורה בשם עץ "הדעת" עולה כי מדובר היה בחטים, שהדעת מבשילה עם אכילתם. נמצא אפוא כי חיטה היא עץ!

ובכן, כיצד ניתן לומר על חיטה שהיא עץ, שעה שהיא צומחת הישר מן האדמה? אף מבחינה הלכתית מצינו במסכת ברכות דף ל"ז עמ' א' כי מי שאוכל חיטה כהווייתה מברך עליה בורא פרי האדמה, ולא פרי העץ?

החטא גרם לירידת הפרי מהעץ לאדמה

שאלה זו שאלו חז"ל במדרש בראשית רבה ט"ו, ז': הכיצד ניתן לומר כי עץ הדעת היה חיטה, הרי נאמר בתורה כי היה זה "עץ" וחיטה אינה עץ? על כך משיבים חז"ל כי החיטים באותה עת היו "מיתמרות כארזי לבנון". כלומר, בעת בריאת העולם הייתה החיטה מיתמרת למרומים כמו עץ ארז. השינוי של החיטה מעץ לפרי אדמה אירע בעקבות החטא. לפני החטא לא הייתה מציאות של פרי האדמה, והאדמה לא הוציאה פרי אלא עצים. החטא הוא שגרם שהאדמה תוציא פירות ולא רק העצים. ובכן, מה פשרו של שינוי זה?

האדמה מחטיאה את השלמות כי היא גשמית

המהר"ל בספרו "גור אריה" על במדבר כ"ח, ט"ו מבאר כי המונח "חטא' פירושו החטאה, מלשון (שופטים כ', ט"ז) "קולע אל השערה ולא יחטיא". זהו חיסרון הנובע מהחטאת השלמות. בת שבע אמרה כי אם ימלוך אדוניהו ולא שלמה בנה, "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מלכים א' א', כ"א). בת שבע ושלמה לא חטאו בדבר אך היו צפויים להיות חסרים.

בהתאם לכך מבאר המהר"ל בספרו "גור אריה" בפרשתנו, כי האדמה לא חטאה במובן של החלטה רצונית להמרות את פי ה'. אלא במובן זה שצמחה ממנה מציאות גשמית ובלתי שלמה.

הדבר קרה דווקא מכיוון שאין לאדמה בחירה. האדמה מנוגדת בהווייתה למציאות השלמה השמימית. "ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלמות תמיד". כלומר, האדמה מחטיאה את השלמות, כי היא גשמית. האדמה היא דבר ההפוך בטבעו להוויה שמימית ומושלמת ולא יכלה להתעלות לכלל שלמות. פער זה התבטא במישור המעשי בכך שנוצר עץ שאין טעמו כטעם הפרי. ובכן, מדוע נחשב עץ שיש לו עצמו טעם כשלמות?

חטא האדמה - יצירת חשיבות עצמית לפרי

המהר"ל מבאר כי הקב"ה ציווה שהעץ והפרי יהיו בני אותו טעם, כדי שיהיה יחס נכון בין המשפיע לבין המושפע, ולא יהיה מצב שבו הגולם קם על יוצרו וחשוב ממנו. כלומר, שלמות היא כאשר הפרי בטל וטפל ליוצרו. אך הרואה פרי שטעמו עדיף על העץ אינו מגדיר את הפרי כטפל לעץ שהוא העיקר. אם הפרי עדיף על העץ, ניתנת לו חשיבות עצמית והוויה משל עצמו. מי שיוצר נתק בין הפרי לאילן ושוכח מאין בא - פוגם פגם חמור בשלמות. החשיבות העצמית ופיתוח "אני" המנותק ממקור היניקה אינה משביחה אלא גורעת.

השלמות תלויה בהתבטלות וביחס נכון של מקבל למי שמשפיע עליו.

ובלשון המהר"ל: "אלמלא היתה האדמה מפרידה בין הפרי לבין האילן, היה הפרי שהוא המקבל, שהוא דבר חסר, בטל אל העיקר שהוא האילן. ועכשיו אין הפרי בטל, וזהו חטא האדמה".

האדמה הוציאה פרי שמתנשא על הגזע ואינו מתבטל אל העץ שממנו צמח. זו ישות שיש לה "אני" משלה ויחס לא נכון לצור מחצבתה. זו החטאה של השלמות. זה חטא הגשמיות ביחס לרוחניות.

ההבדל בין פרי העץ לפרי האדמה

החטאת השלמות של האדמה, ביצירת פרי שיש לו עדיפות על מקור היצירה שלו, חריפה יותר ביחס לפרי העץ מאשר בפרי האדמה. זאת מכיוון שלפרי העץ אמור להיות קשר אל מקור היניקה ואילו לפרי האדמה אין "בכח" המצוי באילן ואין לו מקור השפעה שהכיל אותו עוד בטרם היותו. האדמה היא כר גידול. אבל, פרי האדמה נובע מזרע שנרקב. לעומת זאת, לפרי העץ יש "אבא" ומקור השפעה צמוד וניכר לעין.

יפים בהקשר זה דברי הריטב"א על מסכת ראש השנה דף י"ב עמ' ב' המבאר את הדין לפיו באילנות מה שקובע את שעת גמר הפרי היא "החנטה" כלומר הפריחה הראשונית ביותר. לעומת זאת, בפירות האדמה יש צורך בגידול הפרי עד שלב שבו הגיע לכדי שליש מכלל גידולו. הריטב"א מסביר כי האילן יונק מן האדמה את כל מה שנצרך לגידול הפרי ואוצר שפע זה בקרבו. רק אחרי שהשלים לצבור בגזעו ובשורשיו את כל מקור חיותו של הפרי, מתחיל העץ להצמיח פרי. ממילא, החנטה והפריחה באים אחרי שהכול כבר מוכן. בשלב החנטה הפרי למעשה כבר מצוי בעץ במובן של "בכח", בפוטנציאל שלו, וכל מה שיקרה מכאן ואילך הוא רק יציאה מן הכוח אל הפועל. לעומת זאת, פרי האדמה חי את הרגע, וגידולו נובע מיניקה מתמדת ורצופה. אין בו "בכח". יש בו רק "בפועל" המתהווה והולך. על כן, אין לו קיום עצמי כל עוד שלא הגיע לכדי גידול בר משמעות בפועל.

החיטה הפכה לפרי אדמה תלוש ממקור ההוויה

בהתאם לכך ניתן להבין את דברי רש"י במלואם, שכן הירידה של החיטה ממעמד של עץ למעמד של פרי אדמה בעקבות חטא עץ הדעת, סימלה את התנתקות המקבל ממקור השפע שלו, ויצירת "אני" מנותק. זו גם מהותו של חטא עץ הדעת.  

מהותו של חטא עץ הדעת

חטא עץ הדעת זהה לחטאה של האדמה, שכן לפני החטא היה האדם בטל לחלוטין אל מקורו השמימי, למרות שנלקח מן האדמה. הנשמה שניתנה בו הקיפה את כל ישותו, וממילא לא היה נתק בין האדם לבין השפע הרוחני ששפע מהקב"ה אליו. אולם בחטא עץ הדעת התנתק האדם ממקור חיותו השמימי והפך לבר ישות עצמאית, שמעורב בה החלק הגשמי ומשפיע על הווייתו לא פחות מאשר החלק הרוחני שבו. הטוב והרע משמשים בו בערבוביה ו"יודעים" זה את זה, במשמעות של דבקות וחיבור בלתי אמצעי כמו "והאדם ידע את חווה אשתו". האדם התנתק ממקור מחצבתו הרוחני, ונוצר "אני" עצמאי שמשולב בו גורם גשמי. ה"אני" הזה הוא שורש כל חטאי האדם. 

האדם החטיא את שלמותו והפך לגשמי, כפי שהאדמה החטיאה את שלמות הפרי עקב גשמיותה.  

חטא עץ הדעת - יצירת ה"אני" הגשמי

תוספת ביאור בהגדרה זו של חטא עץ הדעת מצינו בדברי הרמב"ן על בראשית ב', ט'. לדבריו, לפני חטא עץ הדעת "האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, כפי שעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה". האדם "לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר".

כלומר, לפני החטא האדם קיבל החלטות מושכלות בלי אינטרס עצמי גשמי כלשהו של תאווה לעונג. עם אכילת עץ הדעת נולד באדם רצון עצמי - גשמי. הרמב"ן מבאר כי המונח "דעת" בפסוק "עץ הדעת טוב ורע", מבטא את הרצון העצמי, כלשון חז"ל (פסחים דף ו' עמ' א') כי היוצא לדרך פטור מבדיקת חמץ אם "דעתו לחזור" לפני החג, כאשר המונח "דעתו לחזור" משמעו "רצון לחזור". חטא עץ הדעת יצר אפוא "אני" גשמי התאב לעונג ובוחר בטוב או ברע על פי שיקולי תועלת ועונג, ולא על פי שיקולים מושכלים, ערכיים ומוסריים. האדם הפך להיות "נוגע בדבר" ומחליט החלטות בדבר טוב ורע, באופן מוטה. הוא עלול לומר על רע טוב ולהפך, רק מכיוון שאינטרס גשמי תאווני מטה אותו לסבור כך. נוצר ה"אני" שבו שיש לו אינטרס גשמי "המחליט בדבר או בהפכו לטוב או לרע".

ה"נגיעה" האישית נובעת מן הנתק שהתחולל בין האדם לבין מקור מחצבתו הרוחני שאליו היה בטל לחלוטין קודם לחטא.

חטא האדם וחטא האדמה

בהתאם לכך מובן מדוע התקללה האדמה כאשר חטא האדם. אין אלו שני דברים שאירעו במקרה באותו זמן, אלא מדובר באותה תופעה עצמה של יצירת נתק ופירוד בין המשפיע לבין המקבל.

רש"י הביא: "משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללים את השדיים שינק מהם" ומבאר המהר"ל "מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג', י"ט) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ודבר החומרי הוא הסיבה לחטא".

החשיבות העצמית, ה"אני" ששם לנגד עיניו את ההוויה הגשמית החותרת לעונג ולא להגשמה של ערכים, הם הידיעה של הרע את הטוב כשהרע חודר אל תוככי ההוויה של האדם ותאב עונג גשמי. החטא הקדמון הוא החטאת השלמות שבה מציאות פיסית מקבלת ישות משלה ואינה נכבשת ע"י ההוויה הרוחנית. זהו חטא האדם וחטא האדמה. תיקונו של חטא זה יהא אפוא בביטול חשיבותו העצמית של ה"יש" הגשמי ושאיפה לשלמות רוחנית.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט