סיון רהב מאיר מונה את ארבעת המינים שלה, ולומדת מהאושפיזין

1. ואלה היו ארבעת המינים שלי לסוכות תשפ"א:

• החרדי ששומר על הכללים. הוא מגיע מהציבור הליטאי, או הספרדי. התקשורת עוסקת במפירי החוק, כלומר בחלקים מהציבור החסידי, והוא, שרואה את השנאה כלפי החרדים גוברת, נושך שפתיים מתחת למסכה. אלה השכנים שלו, והוא לא מבין מדוע המשטרה לא אוכפת את הכללים כלפיהם. כבר חצי שנה שהוא לא נכנס לבית הכנסת שלו (אף על פי שלפי החוק היבש מותר לו). הוא מתגעגע, ומתפלל בחצר בית הכנסת או בגינה ציבורית. ראש השנה חזר שזוף לגמרי. הילדים שלו בבית, וכבר כמה פעמים הם נכנסו כולם לבידוד, לפי כל הכללים. במשפחה ברוכת ילדים שחיה בדירה קטנה זה אתגר גדול, והוא הרי גם לא מושיב את הילדים מול מסכים בכלל. הם קוראים, מבשלים, מכינים קישוטים לסוכה, מטיילים קצת מחוץ לבית, מצלצלים לסבא ולסבתא שהם כל כך מתגעגעים אליהם, משתדלים ללמוד תורה (הוא מודאג מאוד מהנער המתבגר שלו, הישיבה סגורה וזה לא עושה לו טוב). העבודה שלו כמחנך בישיבה נפגעה, אשתו עובדת חיונית אבל המשכורת קוצצה, ויש להם דאגות פרנסה, כמו אצל כולם עכשיו. הוא חשב שהקורונה תאחד בינינו, וכל לילה אחרי עוד יום מתיש, לפני שהוא נרדם, הוא חושב כמה חבל שהיא דווקא מפרידה.
• השמאלני שלא מפגין. הוא שמאלני. לפעמים הוא תוהה אם זה עוד חוקי במדינה הזאת. הוא חושב שראש ממשלה תחת שלושה כתבי אישום לא צריך לכהן ושנתניהו נכשל בטיפול בקורונה. אבל הוא גם חושב שבזמן מגפה עולמית לא צריך להתקהל ולרקוד ולהצטופף יחד, אלפים, ברחוב בלפור. הוא חושב שגם אם זה לא מידבק, המסר שיוצא מאירועים כאלה הוא שגוי, ומתיר לכולם לפרוק כל עול. הוא לא אוהב חלק מהשלטים ומהצעקות שהוא שומע שם. שושקה לא מייצגת אותו, והוא חושב שההפגנות האלה מחזקות את נתניהו ולא את מתנגדיו. הכינוי "אנרכיסטים" מעליב אותו. הוא לא אנרכיסט, הוא ישראלי אכפתי ושומר חוק. לאחרונה חשב לעצמו שבעצם רוב השמאל לא שם. אלה כמה אלפים, בעוד הרוב נשאר בבית. אבל אף אחד לא מראיין חרדי עם מסכה או שמאלני שנשאר בבית.
• הרווק. נמאס לו. כבר חצי שנה מדברים פה רק על משפחות. על ליל הסדר עם הילדים, על הזום והלמידה מרחוק, על פעוטונים ועל תיכונים. והוא? בסך הכל סטודנט רווק בן 30. טכנית התקופה הזאת דווקא קלה לו. אין לו משפחה לפרנס, לא צריך לדאוג לילדים קטנים בסגר ולעקוב אחרי ההוראות המשתנות של משרד החינוך. הוא מעריץ את החברים הנשואים שלו על הג'אגלינג. אבל הבדידות הולכת ומקשה עליו. ימים שלמים עוברים עליו בלי שום מגע אנושי. ההורים שלו מבוגרים, את החצי השני שלו הוא עוד לא מצא, ואפילו מהחבר'ה הוא שומר ריחוק ולא מתחבק כעת. המילים "משפחה גרעינית" שנאמרות כל הזמן שורטות לו את הלב בכל פעם מחדש. אין לו כזו. אם פעם עולם הדייטים היה מתסכל, עכשיו זה פשוט סיוט: הדייטים דרך המסך מביכים. אין יותר מפגשים חברתיים שבהם סתם נפגשים ומדברים ומכירים, כמו פעם. הוא היה רוצה לדעת שלפחות חושבים עליו, זוכרים גם אותו. פעם החברים הנשואים עוד היו מציעים לו מדי פעם מישהי שבטח תתאים לו. עכשיו נראה שהם חיים בין זום של הגן לזום של היסודי.
• עובדת החינוך המיוחד. הכל מושבת, אבל היא תמיד עובדת. גם כשהכל סגור, המסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים פתוחות, וטוב שכך, אבל נדמה לנו שזה קורה על אוטומט. היא אחת מאלפי עובדות – סייעות, גננות, מנהלות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות. יש לה, כמו לרוב חברותיה למקצוע, ילדים קטנים בבית. הדילמה שלה קשה: אם לא תגיע, תפוטר. אם תגיע, תיאלץ להשאיר בבית את הילדים שלה. היא לא יכולה לעבוד מרחוק, רק מקרוב. הכי קרוב. הילדים האלה צריכים אותה. המשפחות שלהם צריכות את המסגרת הזאת כאוויר לנשימה. היא לא אוהבת מילים גדולות, אבל מרגישה לפעמים שזו ממש מסירות נפש: אלה לא המשכורת או התנאים. זו באמת השליחות. הילדים האלה יכולים להדביק אותה. היא נרתעת כשהם משתעלים, אבל לא מפסיקה לחבק אותם, לעודד, לנסות לקדם אותם. לו רק הייתה מרגישה פחות שקופה.

2. יצאנו כעת מעוד חג שנחגג בצל הקורונה. חג הסוכות, המכונה "זמן שמחתנו". מאין נשאב שמחה בתקופה כה מאתגרת? אולי מהאושפיזין. אורחים אמיתיים אסור להזמין לסוכה, אבל האושפיזין מוזמנים, גם בלי ריחוק חברתי. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. בכל לילה נהוג "להזמין" אחד מהם לסוכה, וכל יום בחג הסוכות מזוהה עם אחד מן השבעה.

מה המסר שלהם, בפרט בשנה הזאת? הם כולם נדדו. לא הפסיקו להתמודד עם משברים ובעיות. אברהם עזב את מולדתו והגיע לישראל, ומשם למצרים ובחזרה. יצחק נדד ברחבי הארץ. יעקב ברח לחרן, חזר לארץ, וירד למצרים. את יוסף האחים שלו מכרו, והוא התגלגל לכלא המצרי. משה שט בתיבה ביאור, והמשיך לבית פרעה ולמדיין. אהרן אחיו נדד יחד איתו 40 שנה במדבר. גם חייו של דוד היו רצופים מלחמות ומרידות.

אבותינו ניהלו חיים של סוכה, של ארעיות, לא של בתי קבע. העיקר הוא שלמרות כל הטלטלות – כל אחד מהם בנה את עצמו תוך כדי. כל אחד מהם הפך לדמות משמעותית. הם לא דחו הכל ל"אחרי המשבר", ל"אחרי הקורונה". החיים הם כאן ועכשיו, תוך כדי המהומה. הם לא חיכו לשקט ולשלווה, אלא ידעו להתמקד בעיקר, גם כשהכל מסביב רעד.

הלוואי שנלמד מהם.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".