במחשבה תחילה לפרשת וזאת הברכה: למה הוריד הרבי שמות מרשימת מקבלי הצדקה?

"כאן חי החבר קפולסקי?", שואל קצין הק.ג.ב. לאחר שהלם בדלת הסגורה.

"לא!", נשמעה תשובה נרגזת מתוך הדירה הנעולה.

לאחר חצי שעה חוזר הקצין ומטיח שוב אגרופים בדלת. "האם כאן חי החבר קפולסקי?".

"לא!", צועק שוב הדייר מבפנים.

"האם אתה בטוח?", מתעקש הקצין. לפי המידע שבידיו - זו הדירה.

"אני בטוח!", פוסק הדייר.

"איך קוראים לך, אדוני?", חוקר הקצין מעבר לדלת.

- "קפולסקי"...

"אז למה אתה משקר?", מתרגז הקצין. "אמרת שקפולסקי לא חי כאן".

"באמת", רוטן קפולסקי מבפנים, "לזה אתה קורא חיים?"...

* * *

פרשתנו פותחת במילים: "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו".

עומד רבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, ותמה: משה רבנו שהה בשמים ללא אכילה וללא שתייה וללא שינה. לא פעם אחת, לא פעמיים. שלוש פעמים כפול ארבעים יום!

הוריד את התורה לישראל, בזכותו ירד להם מן במדבר. ניסים כל כך גדולים נעשו על ידו, ורק עכשיו התורה מגדירה אותו "איש האלוקים"?! 

דבר נוסף: למה חשוב לציין שהיה זה "לפני מותו"?

הגבאי קיבל את רשימות הצדקה מידי הרבי החדש ונדהם. שמות רבים של מקבלי תמיכות - בעיקר אלו שקיבלו סכומים גבוהים מאוד - הוסרו מן הרשימות.

תדהמתו לא נעלמה מעיניו הקדושות של כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע, שעלה על כיסא אביו - כ"ק מרן רבי ישכר דוב זי"ע - לפני ימים אחדים.

"בין העניים שחילק להם אבי צדקה", הסביר מרן מהר"א לגבאי, "היו יהודים שנמנו על מתנגדיו החריפים ביותר של אבא. כאשר נזקקו יהודים אלו לעזרה, תמך בהם אבא בסכומים נכבדים, ולא זו בלבד שלא נטר להם טינה, אלא אף הגדיל את קצבתם השבועית הרבה יותר מאשר נתן לאחרים במצבם, כדי לעבוד על מידותיו.

"לעומת אבא, שרצה לעבוד על מידותיו, אני הרי חייב קודם כל בכבוד אבי", הסביר כ"ק מהר"א, "ולכן אסור לי להעניק צדקה מכספי לאותם אלה שציערו את אבא ופגעו בכבודו"...

ביאורו של ה"אור החיים" הקדוש מצמרר לא פחות ממה שהוא מחייב. שימו לב: בסוף הפרשה הקודמת, פרשת האזינו, חתמה התורה: "כי מנגד תבוא אל הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל".

משה רבנו לא ייכנס לארץ. מדוע? בגלל חטא מי מריבה.

ריבונו של עולם. ארבעים שנה טורח משה במדבר בגלל בני ישראל, כעת, כשעומדים על מפתן הכניסה לארץ, משאת חלומותיו של משה רבנו שרצה לקיים את המצוות התלויות בארץ ישראל ולזכות לקדושתה - הוא נותר בחוץ.

הם - בני ישראל שבגללם הוא לוקה - נכנסים. הוא - שמסר את נפשו בשבילם - נשאר בחוץ.

אומר "אור החיים" הקדוש: גם אם נגיד שמשה רבנו, הענו מכל האדם, לא שנא אותם, חייבת להיות - אי שם בירכתי הלב - איזושהי טינה. משהו. גוש קטן ומעצבן בגרון.

בדרך כלל כשאנשים נפרדים החוויות מועצמות הרבה יותר. תנסו לדמיין לעצמכם מישהו שנתתם לו את כולכם במשך שנים ארוכות, ורגע לפני הפרידה הוא יורק לכם בפרצוף...

אצל משה רבנו, לא די שלא הייתה שום טינה. הוא עוד מעניק להם ברכות מיוחדות מלוא חופניים. "וזאת הברכה אשר בירך משה".  

ואם "לפני מותו", בזמן פרידה, הוא מברך אותם בברכות נשגבות כאלה, אין זאת כי אם "איש האלוקים" הוא.

* * *

הגענו לקו הסיום.

שנה שלמה למדנו מדי שבת את פרשת השבוע, החכמנו, התרגשנו, העמקנו, לפעמים גם קצת טייחנו ("בשנה הבאה ננסה להבין את הדקדוק הקשה שמביא פה רש"י")...

ואז אומרת התורה: עצור! תצרוב בלבך בזמן הסיום מה העיקר.

ארבעים יום בשמים, הורדת התורה, המן שירד והים שנקרע - כל אלה חשובים. אבל אינם העיקר.

מעלה רוחנית אמיתית נרכשת לא רק כשאתה "עולה לשמים", ולא רק כשאתה "מוריד תורה" מיוחדת במינה לעולם. העיקר הוא כאשר מסוגלים להפוך את ה"איש" החומרי שבנו, להתעלות מעל החשבונות הקטנוניים, מעל הגוש בגרון, ולהפוך את החומר לדמות מלאכי מרום.

לזה קוראים "חיים" - - -