"הנס קרה בתוך 3 שעות": הצצה מרתקת למתרחש במלונית הקורונה בגורן

הרבה דיו נשפך על מלוניות הקורונה. רובן היו לגנאי. זה הכי קל והכי מעניין את הקוראים, רק שבמקרה של הקורונה אין את היכולת לבדוק את הדברים לעומקם, עד שאתה לא שם כחולה קורונה. אכן חליתי בקורונה, והתפניתי למלונית הקורונה שבמושב גורן, רוח הגלילית שבגליל המערבי. צפונה צפונה קרוב לגבול הלבנון. לא חליתי בשביל הכתבה, וגם לא בשביל המלונית, אבל הגעתי לשם, וראיתי מקרוב איך הדברים מתרחשים. הופתעתי.

עמוס כהן לא נראה חרדי במראהו החיצוני, אבל הנשמה שלו מחוברת חזק לבורא עולם. הוא הבין את המצוקה אליה הוא נקלע, ובאופן טבעי פנה לבורא עולם. "הבנקים החלו להתקשר ולהחזיר חיובים, החובות הצטברו למיליונים, הבנתי שאין לי סיכוי לצאת מהתסבוכת. החלטתי שאני עושה מעשה. דיברתי עם הקדוש ברוך הוא ועשיתי אתו הסכם. קיבלתי על עצמי קבלה שהיא רק ביני לבינו, אני לא יכול לפרט לך אותה, ושמתי את כל מבטחי בו. ואז קרה הנס. לא עובר שלוש שעות ואני מקבל טלפון מפיקוד העורף, שהם באים לבדוק את המקום. תוך 48 שעות, שזה שעה לפני שבת, קיבלתי אישור להיות מלונית קורונה", מספר עמוס בהתרגשות, ומוסיף בביטחון: "ברור לי שזה בגלל הקבלה שקיבלתי על עצמי".

כאורח המלונית, אין לי מילה אחת לא טובה לומר על המקום, ניכר כי הסבלנות והשירות הן אבן דרך בהתנהלות כאן. והאמינו לי, זה לא קל בכלל. הציבור כאן הוא מגוון, מכל קהילה ומכל חסידות יש קצת. זה עדיין לא הבעיה, הבעיה מתחילה שכל אחד מגיע מהמקום שהוא בטוח שהקהילה שלו היא זו שהולכת לקבל את פני המשיח, עד שהם נוחתים כאן על הקרקע, ומבינים ששבעים פנים לתורה. הפסיפס היהודי המגוון הזה, לא היה מחזיק מעמד בשום קיבוץ גלויות בעולם. לראות חסיד גור רוקד: 'שמחו נא שימחו נא בשמחת התורה' כשהוא מחובק בספר תורה ספרדי, ולצדו חסיד בעלז בריקוד 'אורה'. או לראות ספרדי שמתלונן שהיה חסר מלח בגעפילטע פיש, או ליטאי שמצליח להרים לקרקר של ההרינג לא רק בצל וזיתים, למרות שלצדו חסיד ערלוי ותיק ניסיון. כל אלה חייבים לחיות כאן בהרמוניה, כי אחרת כולם יסבלו. אבל למנכ"ל של המלונית זה אתגר בפני עצמו.

"כשהחלטנו שאנו משרתים קהל יעד חרדי, קיבלנו 3 החלטות אסטרטגיות", אומר לי עינב ישועה המנכ"ל והבעלים של חברת WE, חברת הניהול של המלונית. "החלטה ראשונה, שאצלנו במלונית לא יקרה מצב שיהיה חסר אוכל, אדם רעב הוא אדם שמתלונן. החלטה שנייה זה השינוי ביחס לאורחים שלנו. אצלנו אין חולי קורונה אצלנו יש מחלימי קורונה, בטח ובטח לא מצורעים, וזה שינוי מאוד משמעותי ביחס שאנו נותנים ובתחושה שהאורחים מקבלים. החלטה שלישית היא לאפשר את כל התנאים לקיום אורח חיים דתי וחרדי, איש איש כפי מנהגו".

במה זה בא לידי ביטוי בשטח?

"מבחינת אוכל, אנו דואגים שציבור האורחים יהיו כל הזמן שבעים. אנו נותנים הרבה שיפורים שהם מעבר, כמו גלידות, אבטיחים, מילונים. בסעודת שבת, למשל, השקענו המון מחשבה, כי אנו יודעים שסעודות השבת חשובות מאוד לציבור. לכן שם השקענו הרבה משאבים ובשפע, פי שתיים וחצי מכל סטנדרט מקובל, על מנת שאנשים יהיו מרוצים. אין מצב שמישהו מהמלונית שלנו יוצא רעב.

"ההחלטה השנייה שלנו היא, כאמור, להתייחס אל האורחים כמחלימים ולא כחולים. אנו מודעים לכך שיש לנו מגבלות של שירות בגלל הקורונה. אנו לא יכולים להעניק סידור חדרים, ניקיון, או כל שירות שדורש חיכוך עם האורחים, זאת בעיה. אבל אני תמיד אומר לצוות שלנו: 'אתם לא יכולים להתקרב, אז לפחות תתנו חיוך, את זה פיקוד העורף וודאי מאשר'. ותאמין לי, חיוך אמיתי רואים גם מאחורי המסכה. אנשים כאן יוצאים עם הרגשה של עוד, וזה מה שהכי חשוב לנו.

"ההחלטה השלישית שקיבלנו היתה בנושא שירותי הדת המסופקים במקום. השקענו בכך מאמצים כבירים, כי מי כמוך יודע כמה מאמץ צריך בשביל לרצות את כולם ללא יוצא מן הכלל, איש על מחנהו ואיש על דיגלו. הקמנו 3 בתי כנסת, לבני עדות המזרח, לבני אשכנז, וליוצאי פולין. יסלחו לי התימנים. השקענו מעל 100 אלף ₪ בהקמתו של מקווה נשים כשר למהדרין מן המהדרין לפי כל השיטות, הבאנו משאית שלג מהחרמון, ושיקמנו את המקווה המקומי שלא היה פעיל. רכשנו סידורים לחגים לכל הנוסחים, להדר את החג. שלא יהיה מישהו שירגיש לא בנוח".

האמת שדבריו של עינב הם לא באוויר, אם לא הייתי כאן אז הייתי מסופק עד כמה הדברים מדויקים, אבל תוך כדי שאנו יושבים ומשוחחים עם מסכות וחליפות הגנה, אנו מבחינים בילד בן 7 שהולך יחף על רצפת האסבסט החמה שברחבת המלונית. עינב שאל אותו למה הוא יחף, והוא סיפר שאבדו לו הנעליים. אנו רגילים שכאשר נעלמת לנו נעל ואנו לא מוצאים אותה, אז אנו הולכים לרכוש אחרת, אבל במלונית הקורונה אין כזאת אופציה. המקום סגור ומסוגר, ולחולי קורונה אסור לחלוטין להפר את הבידוד ולסכן את הציבור. עינב לא הסכים לכך שלילד לא יהיו נעליים, והחליט לכתת רגליו לחנות נעליים באיזור. אמנם החנות היתה סגורה בגלל הסגר, אבל כשרוצים באמת, לא מוותרים, ועינב הלך לחנות נוחות שכן היתה פתוחה, ורכש לילד בן ה-7 זוג נעלי בית על חשבון הבית. "זה לא בשירות שלנו", אומר עינב, "לא התחייבנו לספק נעליים לאורחים", הוא מוסיף ובאותה נשימה מסביר: "זה נובע כתוצאה מכך שאנו מבינים שיש לנו עסק עם אנשים ובני אדם, עם רצונות והפתעות, אז אנחנו כאן, עם כל הלב, כדי לגרום לאורחים שלנו להיות מרוצים".

לשמחתי, עינב הוא לא היחיד, זאת האווירה שמחלחלת מראש הפירמידה, מר עמוס כהן. "היית ביומולדת?", שואל אותי עמוס. השבתי לו שכן, וכבר תבינו למה בעלים של מלונית מחליט לעשות יומולדת המונית בליווי תזמורת וכיבוד קל. "יש כאן משפחה עם ילד מיוחד", מספר עמוס, "אני אב לילד מיוחד, בן הזקונים שלי, ולכן אני מאוד רגיש לזה. אפילו נתתי חסות לישיבת בין הזמנים שמתקיימת במקום, בכדי שיתפללו לרפואת הילד שלי. ראיתי את המשפחה שמתמודדת, והחלטתי להעניק להם יחס מיוחד. במהלך חול המועד התגנבה לאוזני הידיעה כי לילד המיוחד יש בדיוק יום הולדת 18. אספנו את כל אורחי המלון, כ-400 איש, לחגיגת יום הולדת ענקית. הזמנו תזמורת, בלונים, וחילקתי גלידות. היה שמח מאוד. את היומולדת הזו, הוא ומשפחתו לא ישכחו לעולם", מסכם עמוס כשדמעות בעיניו.

כשותף לחגיגה, פניתי למיכל תהילה, אימו של משה המיוחד, וביקשתי ממנה מילה אחת על החוויות שלה מהמקום. "כאשר הגענו למלונית ידענו שדאגו לנו לווילה פרטית המתאימה לצרכים האישיים של משה שלנו", מספרת מיכל. "זו הסיבה שבחרנו במלונית הזו, ולא במלון אחר. יחד עם זאת היו לי חששות: מה יהיה אם לא יתאים לילד, מה נעשה? מי יקשיב לנו? איך נסתדר?", נזכרת מיכל ברגעים הראשונים של החרדה מהבלתי נודע. "הגענו למלונית מאוחר בלילה, קיבלו את פנינו ילדים בברכת ברוכים הבאים, ומנהל המלונית התלווה אלינו במאור פנים עד לדירה עצמה, ואומר לנו: 'לכל בקשה אני פה בשבילכם'. וואו. זה כבר חימם לי את הלב, וקיוויתי שהגענו למקום הנכון. בבוקר הגיע טרקטורון עם ארוחת בוקר משובחת, ובצהרים חמגשיות עם אוכל של טעם ביתי, עם פירות, ירקות וסלטים".

והחדר התאים לצרכים שלכם?

"בהתחלה לא כל כך התאים לנו, אבל אחר כך הם דאגו לנו לווילה אחרת. הווילה נקיה מריחה טוב, מיטות מוצעות עם מגבות מעליהן, במטבח; 3 טוסטרים, מיקרוגל, גז ותנור, מקרר גדול, בר חדש למים קרים וחמים, וכלים חד פעמיים מסוג איכותי ביותר, מסודרים בארונות ובמגירות, איזה כייף. איך אומרים? לא חסר דבר. נוף מרהיב מראה של שקיעה, ההרים כמו גלויה, ואויר צח, נעים ואף קריר. ארוחות טעימות ומגוונות מגיעות 3 פעמים ביום ע"י הבחורים המקסימים בני ואור, שמביאים את השקיות עם השמות המשפחה עד לפתח הווילה. הם כבר מכירים את הילדים שמחכים להם בעת ששומעים את הטרקטור, וזו בפני עצמה כבר חוויה למי שרגיל לגור בעיר".

מיכל לוקחת נשימה ארוכה לפני שהוא ממשיכה: "כאשר עמוס ראה את משה ושם לב לאוטיזם שבו, הוא שאל אותי בן כמה הוא. אמרתי לו שעוד שבוע הוא בן 18, מיד הוא אמר 'אני עושה לו יומולדת שלא ישכח בחיים'. חשבתי שהוא צוחק ולא באמת התכוון. יום למחרת הוא אמר לי סגרתי עם די. ג'יי. מקצועי שיהיה בקומה גבוהה במרחק גדול מהקהל בגלל הקורונה, הוא דאג לעוגה, ולעוד כיבוד למחלימים. הוא דאג שיקשטו למשה את הכיסא בבלונים ובכל המתחם. היה ערב מיוחד באמת, בלתי נשכח. הילד היה מאושר ואמר: 'משה מתרגש מהיום הולדת".

אני לא יודע אם מותר לי לספר את מה שאני הולך לספר, אולי זה יעשה חשק למישהו, אבל במחשבה שניה נראה לי שהשפיות גוברת.

הנוף של גורן הוא עוצר נשימה. רק מלראות את הנוף אפשר להיות בריא. האוויר הצפוני והים שנצפה מרחוק משרים אווירה של נופש חלומי באווירה חלומית. "זה לא פלא שאנשים מתעקשים להגיע רק לכאן", אומר לי עינב ומצביע לי על מבצר המונפור, "זה הנוף שלנו. אתר ארכאולוגי עתיק מתקופת הביניים, הבנוי על שלוחה צרה ותלולה בגדתו הדרומית של ערוץ נחל כזיב. שזה נחל נובע כל השנה. וזה עוד מבלי לנגוע במה שקורה במלון עצמו הכולל בריכת ספא היחידה בגליל המערבי, פארק מים המחומם כל ימות השנה, בריכה חצי אולימפית, 15 בריכות פרטיות, 15 ג'קוזי פרטי בסוויטות המפוארות, 20 שולחנות פינג פונג, 20 שולחנות באולינג, מגרש כדור רגל וכדור סל, מיני פארק מים, ספא חדש מופרד, סאונות, חדרי טיפולים, חדרי אוכל, 6 אולמות אירועים".

סיפרת קודם שעוד לפני הקורונה החלטתם להתאים את המקום למגזר החרדי והדתי. מה המניע שלכם?

"המניע שלנו קשור למשהו אישי שעובר עלי ועל עמוס, כל אחד לחוד. עמוס כבר לפני הרבה שנים חזר בתשובה, ואני בשנים האחרונות גיליתי את העולם היהודי המופלא. זה היה תהליך ארוך, ולא קרה בבת אחת", מסביר עינב ומפרט. "אני בכלל יליד קיבוץ סופה שבצפון הנגב. זהו קיבוץ של תנועת הקיבוצים הנוער העובד והלומד. לא ידעתי מה זה יהדות, מה זה שבת, כשרות, כלום. אפילו ביום כיפור לא צמתי. כשהגעתי לצבא גיליתי עולם חדש. היו ביחידה חיילים דתיים ששידרו תמיד רוגע והנאה ממשהו שאין לי, משהו שממלא אותם. שם בעצם הסדק אצלי החל, ודרכו החלו לחדור תכנים יהודיים.

"לאחר הצבא עבדתי אצל הוריי שהקימו רשת מלונות מטיילים, שם צברתי את הניסיון שלי כמנהל תפעול של חברה המחזיקה ב-6 בתי מלון בצפון הארץ. לאחר מכן התעסקתי בשיפוץ בתי מלון, אחד מהם היה במושב קשת שברמת הגולן שזהו מושב דתי. אני לא יודע, אבל פשוט אהבתי שם את האנשים, את התרבות, את הדרך ארץ. החלטתי שאני מתחיל להניח תפילין. לאחר מכן גם התחלתי לצום ביום כיפור, כבר ארבע שנים שאני צם ביום כיפור. תמיד יום כיפור היה יום של חשבון נפש בשבילי, אבל לא צמתי. ההלם הגדול של הקיבוץ, היה כשנישאתי בחתונה יהודית עם רב שעושה את החופה. כך התקדמתי לאט לאט. במקביל השתתפתי בשבתות סמינר של ערכים, והקשבתי לתכני יהדות ביוטיוב, דרך זה מצאתי את הרב זמיר כהן והרב פנגר. בשלב מתקדם יותר לפני כשנתיים, התחלתי ללכת לשיעורו הקבוע של הרב יובל הכהן אשרוב מישוב 'אור הגנוז', שמגיע אלינו ל'יסוד המעלה', ומחזק את כל הקהילה שלנו".

אבל איך זה קשור להתחזקות שלך?

"בגלל שאני מתעסק עם מלונאות, ראיתי שיש חוסר גדול בתיירות יהודית. לא הכוונה לבתי מלון עם הכשר טוב, את זה יש בשפע. אני מתכוון למלונאות שמשווקת פנאי יהודי ומתאים. היום בית מלון זה לא בדיוק איך נראה החדר שאתה משווק, כי בזה כולם חייבים להיות מצוינים, אחרת אתה לא רלוונטי. השאלה היא מה הערך מוסף שאתה מעניק לאורחים שלך. הריגושים, התכנים, והפקת אירועים ברמה גבוהה. אני נזכר שסבתא שלי היתה אומרת שהיא יוצאת לבית מלון בשביל המזגן. העידן הזה זה נגמר. השוק אומר שאתה חייב להיות עם אוכל ברמה גבוהה, חדרים ברמה גבוה, על מנת להיות על הפסים בכלל. ולכן התוכן הוא מה שמעניין, ואנו החלטנו שאנו מעניקים תוכן יהודי ברמה שלא פחותה מהתוכן שמקבל האורח החילוני במקום אחר בארץ, לשם כך שכרנו את חברת המיתוג סטודיו D.C, שיודעת לעשות את העבודה במגזר החרדי".

אז נחזור שנייה לקרקע, למלונית הקורונה של אורחים שלא הגיעו בגלל שהתחשק להם נופש. יכול להיות שהתחשק להם נופש, אבל לא בגלל זה הם הגיעו, כי גם שנה שעברה התחשק להם נופש והם לא היו כאן.

השאלה המתבקשת היא איך אתם מתמודדים עם חולה קורונה שיש החמרה במצבו?

"אני יכול לומר לך שבחצי השנה האחרונה מאז שהמקום משמש כמלונית קורונה, לא היינו צריכים לפנות אף אורח שלנו לבית החולים. זאת סייעתא דשמיא בפני עצמה. אני לא מתיימר לומר שאין כאן אנשים שסובלים מתסמינים קשים, כמו קשיי נשימה קשים או חולשת שרירים בכל הגוף, אבל ברוך השם זה לא הצריך פינוי, אלא טיפול מקומי".

לסיום, אין מקום ללא חסרונות. פגשתי אנשים שגם לא מרוצים, אבל שיסלחו לי, זה עניין של גישה ושל מטרה. האם הגעת הנה בשביל להיות מלך, או בשביל לא להיות מבודד בבית?! כמו האמירה הידועה על שניים שהביטו בחלון, אחד ראה בוץ, השני ראה שמים. אחד מהם פגשתי במנחה של שבת. "נו, אתה מרוצה מהאוכל?!", הוא שאל אותי. ולהפתעתו עניתי שכן. הוא עיקם את הפרצוף ושאל: "מה, לא היה חסר לך הקישקע בצ'ולנט?!", אמרתי לו שמאוד היה חסר לי, אבל אם הייתי בבית, יכול להיות שהיה לי קישקע, אבל לא בטוח שהיה לי צ'ולנט. סיימתי את השיח ואמרתי לעצמי: אם זה הדבר המרכזי שהוא מצא להתלונן עליו, אז כנראה שבאמת המצב כאן מצוין.

עינב רוצה להוסיף מילה חמה: "אני מתעסק 8 שנים עם התייר הישראלי, ויכול לומר לך שהרוב הגדול של המגזר החרדי הם אנשים מנומסים בצורה יוצאת דופן, הם מדברים יפה, מתנהגים יפה ומבקשים כל דבר בצורה מנומסת ועדינה, וזה הבדל גדול מאוד מהתייר הישראלי המצוי".