כשהילדה לוקחת חפצים שאינם שלה

הילדה שלי, בת ה-7, מביאה דברים שאינם שלה הביתה מהכיתה. קורה גם שהיא הולכת לחברה או שכנה, ומביאה דברים ואומרת שנתנו לה. מה לעשות? האם להאמין לה?

בעצם, בשאלתך ישנם שני דברים שיש להתייחס אליהם.

1. הבאת חפצים שאינם שלה הביתה.

2. צם האמירה שלה שנתנו לה, ואין זה נכון.

כאשר ילד לוקח דברים שאינם שלו, איני אוהבת להגדיר זאת במילה גסה – "גניבה", אך אין הבדל גדול כל כך בין אם הילד לוקח מבית של חבר או מחנות מכולת. עצם הלקיחה בלי רשות מאחרים אינה תקינה, ויש לפעול כדי להפסיק את ההתנהגות הזו.

עצם המעשה גורם לילד ל"עבירה גוררת עבירה". הוא אומר שנתנו לו, גם כשאין זה נכון. בעצם הוא לא אומר את האמת, ונגרר לשקר, מחשש ומפחד מתגובות הוריו.

שני הדברים הנ"ל, לקיחה בלי רשות ואמירת דבר שאינו נכון, נובעים שניהם מחוסר גבולות.

כאשר לילד יש גבולות נכונים וברורים, נרכשת אצלו משמעת עצמית. הוא יודע לעצור את עצמו ולהגיד לעצמו את ה"לא" כאשר הוא יודע שאסור לעשות מעשה מסוים - לקחת ממישהו משהו בלי רשות/ לא להגיד את האמת.

לכן לטפל בנושא הגניבה או השקר, שהם סימפטומים, אין זה נכון. יש לחזק את נושא הגבולות והמשמעת אצל הילד, וממילא תתפתח אצלו משמעת עצמית, ויפסיק מעצמו לעשות כך. רק אמירה שאסור או כל דבר אחר - לא עוזרת, כיוון שאין זה לגמרי בשליטת הילד, וזה לא נובע מחוסר ידיעה.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

אני בת 29, רווקה, עובדת, יוצאת תקופה ארוכה לשידוכים ותמיד מתאכזבת מחדש מהבחור בפגישה. בדרך כלל, כשאני רוצה להמשיך - הבחור דוחה את ההצעה. בנות "פשוטות" ממני מקימות את ביתן, ואני, מה קורה איתי?

את בת 29, וחשוב שתדעי שאת לא היחידה במצב זה. ישנן המון בחורות מוכשרות וטובות שממתינות לזיווגן.

מי "פשוטה" ומי לא "פשוטה" - זאת גישה שיפוטית, ובאופן כללי כדאי, ככלל לחיים, להוריד את כובע השופט מהראש.

עניין ההתאכזבות מחדש בכל פעם נובע ממודל מקובע בתודעה ומחוסר גמישות מחשבתית, שבהרבה מצבים בחיים, ולא רק בבחירת בן זוג, עומד לרועץ ומוביל לאכזבות וייאוש.

נסי לגלות פתיחות וחוסר שיפוטיות לגבי הבחור בזמן הפגישה. לא היית רוצה שיתנו לך הזדמנות, ושלא יפסלו אותך על הסף?

הזיכרונות שלנו, חוויות הילדות, המודל ההורי וניסיון החיים שלנו הם שמכתיבים לנו את סגנון התקשורת ואת ההחלטות לגבי התקשרויות עתידיות.

ציינת שהבחורים שאת מעוניינת בהם לא רוצים להמשיך. כנראה הם אלה שעונים למודל שציירת בדמיונך. אני חושבת שמה שאת צריכה לבדוק זה - האם אלה הם הבחורים שמתאימים לך באמת? ולמה את תקועה על מודל זה? איזה צורך מעניק לך מודל זה? האם צורך זה הוא חיוני והכרחי לבניית בית בריא ומאושר, או רק בגדר דמיון מתעתע?

(איילה סלח, B.A. בפסיכולוגיה, מטפלת מוסמכת בדמיון מודרך וקלפים טיפוליים)

* * *

אני מסתכל סביבי אל חברי, ומרגיש שחיי הנישואין שלי ריקים. אצלם - הם יוצאים יחד לבילויים, נוסעים יחד לטיולים ועושים בבית הרבה מסיבות לימי הולדת וכדומה. אצלנו לא כך. הכול יבש יותר. אף אחד מאתנו לא יוזם נסיעות משותפות, ימי הולדת ומסיבות אחרות. האם יש חיסרון בחיים שלנו?

כן, יש חיסרון, והחיסרון הוא שאתם פוזלים לעבר האחר. אתם מסתכלים סביב ושואלים את עצמכם: למה הם מסתדרים ואנו לא? למה הם שמחים ואנחנו לא? למה הם מבלים ואנחנו לא יודעים?

ואז אתם נכנסים להרגשת ייאוש וכישלון. כי ככה זה כשמסתכלים לצדדים.

כדי לדעת אם יש לכם ביניכם חיים טובים, בדקו את עצמכם. האם כל אחד מכם רואה בבן זוגו את השותף הקרוב והחבר הטוב שלו?

האם כל אחד מכם בטוח בבן זוגו שידאג לצרכיו במקרה שיקרה לו דבר מה, במקרה שיחלה או במקרה אחר?

האם כל אחד מכם מכבד את חברו ויודע את מקומו?

אם עניתם "כן" על כל אלו, אתם חיים טוב. עכשיו תוכלו להחליט אם לצאת יחד או לא, לנסוע רחוק או קרוב, לארגן מסיבות או דווקא לא. כל זה ממש לא משנה לעצם העניין.

אם עניתם ב"לא" על אחת מהשאלות, עבדו על היחסים ביניכם, כי כדאי שתשפרו אותם, בלא קשר לחבר כזה או אחר.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)