צלם אלוקים: היוצר שלעולם אינו מתנתק מן היצירה שלו

אחד הביטויים המפורסמים המייחדים את האדם הוא "צלם אלוקים": "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." (בראשית א', כ"ו), "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א', כ"ז), "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו').

מה הפירוש "צלם אלוקים"?

רבי חיים מוולאז'ין בתחילת ספרו "נפש החיים" מבאר זאת באופן נפלא, ויש בדבריו כדי לרומם את נפש האדם ולתת לנו הבנה מה רב כוחנו ומה רבה השפעתנו.   

משמעות המילה "צלם" היא דמיון, כמו "צל", שהוא לא הדבר בעצמו אלא דומה לו (ממילה זו נגזרה המילה "צילום" בעברית). כשאנו אומרים שאדם נברא "בצלמו ובדמותו" של הבורא, וודאי שאין הכוונה לדמיון כמשמעו, שהרי לבורא עולם אין דמות ("ומה דמות תערכו לו?" - ישעיהו מ', י"ח) וממילא שום דבר גשמי לא יכול להיות דומה לו. אחד משלושה עשר עיקרי האמונה הוא: "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף".

"בצלמו", הכוונה שיש נקודת דמיון מסוימת בין אדם לאלוקיו. מהי אותה נקודת דמיון?

המפתח להבנה נמצא במילה השנייה של הפסוק: "בצלם אלוקים ברא אותו". השם "אלוקים" פירושו שהוא בעל הכוחות כולם (טור, אורח חיים ה'). כלומר, כל כוח שקיים בבריאה, כל כוח שנראה לנו "טבעי", הוא בעצם כוח של בורא עולם שרק נראה לעינינו טבעי, כי התרגלנו אליו. אלוקים הוא בעל הכוחות כולם. רבי חיים מוולאז'ין מביא משל להבנת העניין: נגר בונה שולחן, או כל רהיט אחר. עם תום מלאכת הבנייה, מתנתק לחלוטין הקשר שבין הנגר לשולחן. השולחן ימשיך להתקיים גם אם הנגר ייפטר מן העולם, ולהיפך. כנ"ל ביחס לכל יצירה אנושית – לאחר שהיוצר מסיים את היצירה ומשחרר אותה לעולם, הוא מתנתק ממנה והיא כבר אינה תלויה בו.

כל זה נכון למעשי בן אנוש. אולם בורא העולם, גם לאחר שסיים לברוא את העולם, מעולם לא התנתק ולעולם לא יתנתק מיצירתו. להיפך – הוא מחדש ומחיה את היצירה בכל רגע נתון.

"אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכוחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כוח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך, כל רגע כוח ושיפעת (מלשון שפע) אור חדש. ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם כוח השפעתו אף רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס ותוהו וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה: 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', היינו תמיד ממש כל עת ורגע... וזהו שנקרא הוא יתברך שמו האלוקים בעל הכוחות כולם. שכל כוח פרטי הנמצא בכל העולמות, הכל הוא יתברך הבעל כוח שלהם, שמשפיע בהם הכוח וגבורה כל רגע, ותלויים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו יתברך". 

לאחר שהבנו את משמעות השם "אלוקים", נשוב לנקודת הדמיון בין האדם לאלוקיו: "כן בדמיון זה, כביכול, ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון (רבי רבבות) כוחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו שיהא הוא המדבר (מלשון דַבַּר– מנהיג) והמנהיג אותם על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך חס ושלום, כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כוח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים... ובהיפוך חס ושלום, על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים. הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור...".

"... שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלוקים בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל ענייניו בכל עת ורגע ממש, כפי שורשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כוח שלהם כביכול".

מדהים. נקודת הדמיון בין האדם לאלוקיו היא שכשם שבורא עולם הוא בעל הכוחות כולם, במובן מסוים ובמידה מסוימת, גם בכוח האדם להשפיע במעשיו, בדיבוריו ואפילו במחשבותיו, על עולמות שלמים לטוב או חלילה להיפך.  

"וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו חס ושלום כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין ויידע ויקבע במחשבות ליבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו (אבדו) חס ושלום, ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים...".

כעת נבין פסוק נוסף שנכתב בפרשת בריאת האדם: "וַיִּיצֶר השם אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז'). פשוטו של מקרא הוא, שכאשר היה הגוף לבדו, הוא היה עפר בלא שום חיות ותנועה, וכאשר אלוקים נפח בו נשמת חיים, הוא נעשה איש חי להתנועע ולדבר (עיין רש"י ורמב"ן).

אולם לאור הנאמר, טמון כאן עומק נוסף. נשים לב שהתורה לא כותבת כמתבקש לכאורה - "ויהי באדם לנפש חיה", שהרי אלוקים נפח נשמת חיים אל תוך חלק האדמה המרכיב את האדם. אולם לא! התורה כותבת "ויהי האדם לנפש חיה", האדם כולו הפך להיות נפש חיה, למי? לעולם כולו – "האדם בנשמת החיים שבתוכו, הוא נעשה נפש חיה לריבוי עולמות אין מספר, שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא על ידי כוח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכוח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור, שכולם מתנהגים על ידו כנאמר לעיל".

מדהים לראות את האחריות הגדולה המוטלת על כתפינו, ואת הכוח וההשפעה האינסופית שיש לנו, בני האדם, שנבראנו בצלם אלוקים.