במחשבה תחילה לפרשת בראשית: למה קינא הרבי בראש הישיבה שבנו נפטר על פניו?!

הנפילה הייתה בלתי נמנעת.

פסיכולוג א', שהחמיץ מדרגה בין הקומות של בית החולים, התגלגל מול עיני עמיתו הנדהם עד לתחתית המדרגות. בדרך הוא נחבט פעמים רבות.

פסיכולוג ב' מיהר לדלג את המדרגות שתיים-שתיים אל חברו. כשעמד לידו, הבחין שידו שבורה.

"אוי ואבוי", רכן פסיכולוג ב' אל עמיתו הכאוב והמדמם. "אתה רוצה לדבר על זה?"...

* * * 

דומה שאין מי שלא מכיר את המדרש על הלבנה שהלכה לטעון "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", ואיך אפשר שגם היא וגם השמש יהיו באותו גודל?

על כך ענה לה הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך".

כיון שנחלשה דעתה של הלבנה על כך שהיא זו שמתמעטת, ברא הקב"ה את הכוכבים. כמו שביארו חז"ל בלשונם: "הִרבה צְבָאֶיהָ להפיס דעתה".

תארו לכם שמישהו לוקח מכם משרה מלאה, ומותיר לכם רק שישים אחוזים ממנה, אך כדי שלא תיפגעו - הוא מחלק את ארבעים האחוזים הנותרים בין כמה אנשים נוספים.

בהחלט. זה לא משפר את ההרגשה במאום.

אז עכשיו צריך להבין: מה רצתה התורה ללמד אותנו בסיפור הלבנה, שבאה לקבל כתר ו"ראתה כוכבים"?!

המנחמים הרבים שישבו מול הגאון רבי שניאור קוטלר - דממו. הלכה היא שאין פותחים בניחום אבלים קודם שידבר האבל. רבי שניאור, ששכל את בנו העילוי רבי מאיר, התקשה לשאת את הכאב, ושתק.

אל החדר נכנס הרה"ק רבי ישראל מִבְּלָאז'וֹב. הוא התיישב מול ראש הישיבה וחיכה כמה רגעים. כאשר הבין הרבי שרבי שניאור לא הולך לפתוח בשיחה, פתח בעצמו. "חז"ל אמרו שאין לפתוח בדיבור לפני האבל, אולם אם האבל עצמו אינו יכול לפתוח בדיבור, הרי שזו מצוות הנחמה - שינחמוהו אחרים", נימק הרבי.

"ראש הישיבה", פנה הרבי מבלאז'וב אל הגר"ש קוטלר, "הגם שאינני מאותם שמתאווים לשולחנם של אחרים, מכל מקום אני חייב להגיד לכם שאני מקנא בכם!".

הרבי, שעבר את מוראות השואה ושתה את כוס התרעלה, הסביר: "בשואה איבדתי את בני משפחתי. את בתי האהובה, את חתני הקדוש, את נכדתי הפעוטה... את כולם רצחו בני העוולה יימח שמם. עד היום אין לי מושג אם זכו בני משפחתי והגיעו לקבר ישראל...

"אצלכם, ראש-ישיבה, אמנם נפטר בן. אבל יש לכם קבר להגיע אליו... הוא נפטר מתוך מחלה, ולא התעללו בו קודם פטירתו...".

לאחר שתיקה קלה המשיך הרבי מבלאז'וב לדבר אל ראש הישיבה הדומם: "ידוע מאמר העולם 'צרת רבים חצי נחמה'. ולכאורה, מה נחמה שייך בכך שאנשים נוספים סובלים?! כלום כאשר ראיתי את הגרמנים הארורים מתעללים ביהודים נוספים ולא רק בי - הייתה בכך נחמה??? הלא התפלץ לבי בקרבי מצער על סבלם של בני ישראל...

"הכוונה במאמר זה", ביאר הרבי מבלאז'וב פשט נפלא, "כאשר אדם מצטער ורואה שאנשים רבים מְצֵרִים בצערו, אמנם אין זה פתרון לצרה, אולם יש בכך חצי נחמה. הוא לא לבד. יש רבים שאוהבים אותו, שמתעניינים בו, שאכפת להם ממנו"...

פניו הקודרות של רבי שניאור התבהרו אט-אט. הוא מצא נחמה להיאחז בה.

לימים סיפר בנו של רבי שניאור, הגאון רבי מלכיאל קוטלר, על הניחומים שהשמיע הרבי מבלאז'וב: "הרבי נפח בתוכנו בדבריו נשמה חדשה"...

* * * 

כל ההתחלות קשות.

גם אם זו שנה רגילה בתקופת "אחרי החגים" - הנחיתה מעולמות מופלאים לאווירת הסתיו האפרורית לא עושה טוב, וגם אם זו שנה שהתחילה עם קשיים רבים.

כדאי לזכור מתחילת השנה, למשך כל אורכה, את המסר המופלא שלימד הרבי מבלאז'וב: אל תסתכלו רק על הצרה. תסתכלו כמה כוכבים מאירים גיליתם בגלל החושך שגרמה הצרה. כמה תופעות שלא נתתם לב אליהן לפני כן, שוות הערכה.

נכון, אלו זהרורי אור קטנים, הם נראים רחוקים ולא תמיד בהישג יד. אבל הם עדיין חצי נחמה. זרקור שמאיר את אפלת הלילה בנצנוצים שתמיד מאירים את הלב ומראים לנו את התמונה השלמה שלא יכולנו לראות לולי החושך.

ועוד משהו: בתפילה שלעולם לא תזדקקו לאחרים שיאירו לכם בצרתכם. עדיף תמיד להיות אלו שמאירים לאחרים.

גם אם אתם לא יודעים "לקבע שבר" וקשה לכם להיות שֶׁמֶש, עדיין אפשר "לדבר על זה".

תהיו כוכבים!