תינוק מתוק, מתחשק לי לאכול אותך! לאכול?!...

היא חסרה לי כל כך...

כשלימור אמרה את המילים הללו, העיניים שלה הביטו בחלון. טיפות של מרחשוון פלסו לעצמן דרך בתוך שכבת האבק. זולגות בהיסוס, מגמגמות לעצמן מסלול, כאילו לא לגמרי בטוחות שהזמן שלהן הגיע. גם הדמעות של לימור לא היו כל כך בטוחות בעצמן.

סבתא של לימור נפטרה שנתיים קודם לכן. מדי פעם היתה לימור מספרת לי על הקשר המיוחד שהיה ביניהן, וגם על תחושת ההחמצה שנשארה לה מכך שלא הספיקה למצות אותו, אבל בדיבורים שלה היתה תמיד השלמה. סבתא נפטרה, כמו שאומרים, "בשיבה טובה"... זה כאילו טבעו של עולם שאנשים נמצאים בו הרבה שנים ואז נפרדים ממנו. זה אמור להרגיש כמו סוף צפוי של קיץ, כמו אחרי החגים, כמו משהו שהיה בטוב ונגמר בשקט, היטשטש אל האופק ונמוג.

אבל עכשיו היה משהו בשיחה עם לימור שלא הסכים לקבל את המהלך הצפוי הזה. "איכשהו, בכל שנה כשמתחיל הגשם הראשון לרדת אני מרגישה געגועים. לא רק בגלל שבתקופה הזאת היא נפטרה. לא רק בגלל זה... גם בגלל... בגלל שְשֶמה?", היא סיימה את המונולוג הקצר שלה בשאלה.

הגשם המשיך לחרוץ בשקט קמטי זקנה באבק החלון. הדמעות המשיכו להסס בשקט על הפנים של לימור.

פרידה ראשונה

נזכרתי בתחושה העמומה שהיתה לי במוצאי שמחת תורה. הקישוטים של הסוכה כבר החלו להיפרם. שתי למ"דים נשרו מפלקט מפוּייט שעכשיו היה כתוב עליו: הל והו בנב וכינור. ערמות עייפות של כביסה ארגנו לי לו"ז להמשך הערב. מרחוק התנגנו הקפות שניות. ואחרונות לגמרי לשנה זאת. ואז התחיל הטפטוף הזה בחוץ. מיהרתי להסיר את הנבל והכינור ואת כל השרשראות שהיו תלויות על הסכך. ניסיתי לעשות את זה בהתאמה לקצב הנמרץ של ניגוני ההקפות. אבל הכל היה איטי, עייף, מטפטף... וכבר מתגעגע...

ללָמה, באמת, אנחנו מתגעגעים כשיורד גשם?

רק עכשיו לחשנו בהתרגשות: משיב הרוח ומוריד הגשם, וכבר מטפטף משב של מענה. זה מרגש ומתחדש ומרווה. אבל זה גם מכנס אותנו למקום פנימי, למפגש עם איזה צִימאון שנדמה שאין גשם בעולם שיוכל להרוות אותו.

* * *

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. היה תוהו ובוהו. כל מרכיבי הבריאה היו מעורבבים זה בזה, לא ממוינים, נטולי גבולות. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. יום אחד שלם, אחדותי ומלא. ואז מגיע היום השני ויוצר את החלוקה הראשונה בבריאה. הופך את האחד השלם לשניים: יהי רקיע בתוך המים. כל המים שבעולם מופרדים: המים שמעל הרקיע והמים שמתחת לרקיע. מים עליונים ומים תחתונים. זוהי ההפרדה הראשונה בעולם שלאחריה ממשיך בורא העולם ומקווה את המים מן היבשה, קובע מאורות, מצמיח עצים ופורש דשאים, מדייק את הנבראים "כל מין למינהו".

מכאן, מן ההפרדה הזאת, נולד הגעגוע הראשון. אב־כל־הגעגועים־שבעולם. המים התחתונים, אומר רבינו בחיי (ויקרא ב', י"ג), נקראים "מים בוכים". הם שואפים כל הזמן לשוב ולהתאחד עם המים שמעל הרקיע ולהיות קרובים לבוראם וליוצרם. הם מנסים לפרוץ מעלה, מתוך התהומות, ולהציף את הבריאה, אך הקב"ה גוער בהם ומחזיר אותם למקומם. הם, כביכול, מצייתים... מרכינים ראש ומתכנסים פנימה, אבל לא מפסיקים להתגעגע.

מהמים התחתונים הללו, הבוכים, נברא האדם. "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים...". בפירושו על הפסוק הזה אומר רש"י שכדי ליצור צורת אדם מן האדמה היבשה והפירורית, מעלה הקב"ה את המים התחתונים ומרטיב בהם אותה. המים האלה, היסוד הזה של הגעגועים והשאיפה להתאחד עם מה שלמעלה – טבועים בנו מעצם בריאתנו.

לאכול תינוקות

• קודם סיפרת שאת לא רק מתגעגעת, את גם מרגישה סוג של החמצה.
• נכון. בכל השנים הללו בהן היתה סבתא כאן, לידי, הייתי עסוקה, טרודה וממהרת רוב הזמן. כמה אמת היתה בעיניים שלה, כמה חכמה. כמה מעט הספקתי לקחת.
• ואם היא היתה כאן עכשיו. מה היית עושה? מה היית שואלת? היית מפסיקה להיות טרודה וממהרת? היית עוצרת את החיים?
• לא יודעת... אולי הייתי יותר קשובה. יותר לומדת. אבל אם לדבר בכנות כנראה לא הייתי עוצרת את החיים... בכל אופן, יש לימודים ועבודה ושכר דירה...

כמה קרובים אנחנו יכולים להיות עם מישהו אחר? עד לאן אפשר להתקרב? האם אנחנו מוכנים "לוותר על החיים" בשביל הקרבה הזאת?

סיפרתי ללימור על הנכד החדש שלנו. תינוק עגול וורוד ומתוק עד כאב. למה עד כאב? למה כשאנחנו מחבקים אותו מפזרים עליו נשיקות ואפילו ביסים קטנים, אנחנו עוטים הבעה שאומרת: אוישששש אתה בלתי נסבל... אתה כל כך מתוק עד שאני תיכף... עד שאני תיכף אוכל אותך! תזהר ממני! אופס... איזה ביטוי קניבלי... מה פתאום לאכול תינוק?! איזו מין הבעה של קרבה יש כאן?

כי באמת כשאנחנו רוצים להתקרב למישהו אהוב ויקר, אנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לעשות את זה. אנחנו מחבקים, מצמידים את הלחי שלנו לזו הוורודה והריחנית של התינוק הבלתי נסבל הזה, הלב "יוצא" ממקומו, אבל החיבור המוחלט לא באמת יכול להתממש. אנחנו נשארים שתי ישויות נפרדות. אני – מול אחר. בעומק הקשר שלנו עם הזולת עומד תמיד חסר עמוק שלא ניתן למלא עד תום.

אם המים התחתונים יצליחו להגשים את השאיפה שלהם ולחבור אל המים העליונים – יחזור העולם לתוהו ובוהו ויפסיק להתקיים. אם הגעגוע העמוק שטבוע בנו מבריאתנו יקבל מענה – אנחנו נפסיק להיות. "אני רוצה לאכול אותך" איננה אמירת סלנג סתמית. באגביות, כמעט מבלי שנרגיש, אנחנו מבטאים דרכה את הרצון שלנו להתאחד עם משהו שנמצא מחוץ לעצמנו, גבוה מעל גבוה. ואת הרצון הזה מסוכן מאוד להגשים. כי אם אני אוכל אותך, קרוב לוודאי ששנינו לא נמשיך להתקיים...

לפני שתינוק נולד, הוא לגמרי אחד עם אמא שלו. החיבור ביניהם מוחלט כל כך– עד שהם לא יכולים להיפגש. איך הוא נראה? למי הוא דומה? מהו צבע העיניים וגוון הקול? והאם יתכן שאי פעם הוא גם יתחצף אלי...? בחיבור הטוטאלי אין מפגש. אין "אני" וגם אין "הוא". הלידה היא הפעם הראשונה בה אני יכולה לראות את התינוק שלי, ולכן היא, למעשה, ראשיתה של פרידה. בתוך התוהו ובוהו נפרש רקיע שמבדיל בין מים למים ויוצר מיון. ורק עכשיו, רק כאשר אנחנו נפרדים, אנחנו יכולים להיפגש. כמה חכמה, ובעיקר כמה אומץ, צריכה אמא בשביל ללדת את התינוק שלה באמת ולתת לו חיים.

אפשר לקבל כוס מים?

לפני כמה שנים נכחתי ברגע קשה מאוד, בו התבשרה מישהי על פטירתו של בעלה. היינו איתה, ניסינו לתמוך ולסייע, אבל מה שחווינו היה בעיקר חוסר אונים. קשה היה למצוא מילים שיהיו מדויקות מספיק, מנחמות או מכילות. ואז אישה טובה וחכמה נכנסה לחדר, נגשה לחברה ושאלה: את רוצה אולי כוס מים? החברה לקחה ממנה את הכוס. כשהיא שתתה ממנה הרגשנו כולנו שאנחנו מרווים את צימאוננו יחד איתה. כל כאב בעולם, כל געגוע, הוא ביטוי של המים הבוכים שבתוכנו. לכן כשאנחנו באמת צמאים - אנחנו רוצים מים. מים חיים ונקיים הם המענה היחיד לכאב המולד שבנו. שום תחליף מוגז או ממותק לא ירווה את הבכי הזה.

חסד גדול עשה אתנו בורא עולם כשטבע בנו את הגעגועים. את השאיפה לעלות ולהתחבר. בכל פעם שהוא מוריד לנו גשם הוא מזכיר לנו שלא הגענו לכאן כדי להישאר למטה, בתהומו של עולם. המים היורדים אלינו בטפטוף ובחמלה מזכירים לנו את הקשר האחד והיחיד שיש בו ממש. את הגעגוע היחיד שיכול להתגשם. מאז נברא האדם ממים של געגוע ניטע בו הכוח לבקש מים של מעלה. לכסוף אליהם, להתחנן, לדמוע - ולחבר שמים וארץ. בתוך עולם מוסתר ומתעתע, מלא סוכר וצבע מאכל, מואר בצבעוניות מרצדת, ממטיר עלינו הקב"ה מים זכים ומזכיר לנו לבקש מהם עוד.

ושערי דמעות לא ננעלו.