סיון רהב מאיר: למה הקול היהודי חשוב בבחירות לנשיאות ארצות הברית?

1. בתחילת 2020 אמרו שזו תהיה "שנת הבחירות בארצות־הברית". הקורונה גנבה את הכותרות, ובכל זאת – בעוד שבוע וחצי זה קורה. כמה מחשבות, על קו אמריקה־ישראל:

• כמעט שנה גרנו באמריקה, ולא פגשתי מצביע אחד של טראמפ. כלומר, אני בטוחה שפגשתי אין־ספור כאלה, אבל לא פגשתי מצביע שמודה שהוא מצביע לו. אף שרוב היהודים האורתודוקסים הם תומכיו, ופגשתי רבים כאלה, הם כמעט לא יגידו את זה בפומבי. הסוקר האמריקאי רוברט קהיילי מאבחן תופעה של "בוחרים ביישנים", שלא רוצים להצהיר על הפדיחה בקול רם. לכן, בניגוד לרוב ההערכות, הוא טוען שיש סיכוי שטראמפ ינצח.
• הישראלים עלולים ללקות בהלם אחרי הבחירות בארה"ב. כשירות לציבור, אולי כדאי שכל אחד ינסה לגלגל לרגע על הלשון את רצף המילים "נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן", פשוט כדי לא להיות מופתעים מדי. יש בישראל שאננות, אדישות וביטחון מופרז שטראמפ ינצח. איזו תמימות שכזאת, שלפיה החבר מהבית הלבן שהחלים מקורונה הוא קוסם.
• היהודים בישראל תומכים ברובם בטראמפ, היהודים בארה"ב תומכים ברובם בביידן. רוב הישראלים לא נרגעו מניקי היילי הנהדרת ומשינוי הגישה האמריקאית באו"ם, וכבר התבשרו על הקו האמריקאי החדש נגד הגרעין האיראני. בטרם עיכלו, התעוררו אל העברת השגרירות לירושלים, ריבונות ברמת הגולן ולסיום הסכמי שלום היסטוריים עם האמירויות ובחריין, שהם רק ההתחלה בעיצוב פני המזרח התיכון מחדש. הישראלים אסירי תודה, המומים מהחיבוק ומההערצה לסיפור העם ששב לארצו. לא אכפת להם מהאישיות הבעייתית ומההתנהגות הבוטה והמטופשת־לעיתים של הנשיא. היהודים בארה"ב, לעומתם, לא מדרגים את ישראל בראש שיקוליהם בהצבעה. בשיא משבר הקורונה, אכפת להם הרבה יותר ממדיניות הבריאות והנשק. היחס של הממשל הבא לירושלים או לאיראן לא מדיר שינה מעיניהם (למרות דבריו של דיוויד פרידמן השבוע: "המנהיגים של איראן מתפללים חמש פעמים ביום שביידן יזכה").

על אף שהיהודי האמריקאי הממוצע לא מצביע לפי האינטרס הישראלי, נהוג לטעון שהוא לא יצביע למועמד אנטי־ישראלי. אבל ביידן אינו אנטי־ישראלי, ממש לא. השאלה היא מפלגתו של ביידן. האם ראשידה טאליב ואילהאן עומאר הן העתיד של המפלגה הדמוקרטית? זו שאלה גדולה ומטרידה.

• למה הקול היהודי בכלל חשוב? היהודים הרי מהווים רק כשני אחוזים מהאוכלוסייה. ובכן, הם משפיעים הרבה מעבר למספרם. הם משפיעים תרבותית, כלכלית, תודעתית, תקשורתית, והם גם מצביעים בשיעור גבוה מאוד. יש מדינות מתנדנדות שבהן הקול היהודי נחשב למכריע. במרוץ הצמוד בין ג'ורג' בוש לאל גור, כמה קשישות מפלורידה היו פתאום קריטיות לגורל היבשת. יש סיכוי רב שזה מה שיקרה הפעם: בשש מדינות, בהן שוב פלורידה, עשויים היהודים לקבוע את זהות הנשיא. שני הצדדים יטענו לזיופים, ובית המשפט יתבקש להתערב בהליך ממושך ומתיש שאין לדעת איך ייגמר. כל זה קורה אגב מגפה עולמית חסרת תקדים. איזה סיוט. איזו קריאת אזהרה מפני בחירות רביעיות אצלנו.
• חברה מניו־יורק התרפקה באוזני השבוע על פוליטיקאים כמו ג'ו ליברמן הדמוקרט, יהודי אורתודוקסי, שהיה מועמדו של אל גור לתפקיד סגן הנשיא, או ג'ון מקיין, שהיה המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים לפני טראמפ. שניהם היו בידידות קרובה, עם מכנה משותף רחב. זה בדיוק מה שחסר היום לאמריקה. מכנה משותף. חלק מהמכנה המשותף הזה בעבר היה כמובן התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.

המצב כיום כה נפיץ ודליק ורעיל, עד שבאירועים רבים שבהם השתתפתי אמרו לי המארגנים: רק אל תזכירי את T .הם לא רוצים אפילו לבטא את שמו המפורש של הנשיא. הוא כמו וולדמורט בהארי פוטר. בהרצאה גדולה באטלנטה התבדחתי פעם על כך שאי־אפשר לדבר פה על מילת ה־T, וננזפתי. מישהי סיפרה לי בדמעות איך טראמפ הרס לה את ליל הסדר. לא הוא אישית, אבל הם החלו לדבר עליו. חלק מהנוכחים חשבו שהוא פרעה, חלק סברו שהוא משה רבנו, וליל הסדר המשפחתי התפוצץ.

• בשנה שבה גרנו בארה"ב נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות סוערות, בעוד שם רק התכוננו לבחירות, ובכל זאת הרגשתי שהמצב אצלנו טוב יותר. אפשר לדבר עם אנשים על הצבעתם בגלוי, הקרע עמוק פחות, והעיקר – למרות המחלוקות, יש סיפור משותף.  בתחומים רבים אנחנו נושאים עיניים לאמריקה, אבל בכל הקשור לפוליטיקה, לא כדאי לייבא את השיח הנה. בנינו כאן משהו אחר, טוב יותר. גם זו נחמה קטנה בימים אלה.

2. זה לא עובד. פרשת השבוע, פרשת נח, ממשיכה לתאר את כישלונה של האנושות. בני האדם חוטאים, גונבים ובוגדים, ואלוקים מתחיל מחדש. רק נח ומשפחתו נכנסים לתיבה בגלל המבול, כדי להינצל. חכמינו לאורך הדורות מביעים אכזבה. מדוע נח לא פעל כדי להציל את כל בני דורו? איך דאג רק לעצמו ולא התפלל והתחנן לאלוקים, ולא קרא לאנשים לתקן את מעשיהם?

מיד אחר כך מופיע סיפור מגדל בבל. כל האנושות מתאגדת כדי להקים מגדל שחצני וחומרני, שראשו יגיע לשמיים. הם רוצים לשלוט, לכבוש, לעשות את עצמם לאלוקים. הם סוגדים לטכנולוגיה, להתעצמות האדם, ולא מותירים כלל מקום לבורא.

מה הפתרון? התשובה תופיע בפרשה הבאה – אברהם אבינו. הוא מתקן את החטא, ומגלה אכפתיות רבה. כשאלוקים רוצה להרוס את סדום הוא לא שותק, אלא מתקומם ומתווכח, כי כך מתנהג מאמין אמיתי. כשבני דורו חוטאים הוא לא מתעלם ודואג רק לעצמו, אלא מחנך אותם באהבה ובסבלנות. ובמקום לבנות מגדל בבל, הוא בונה אוהל צנוע, פתוח לכל, בית שכולו חסד והכנסת אורחים. מגדל בבל קרס, אבל האוהל של אברהם קיים עד ימינו, אצל בני בניו. בוני המגדל ניסו לעשות שם לעצמם, ושמם נמחק, ואברהם נצחי דווקא כי לא פיאר את עצמו, אלא את אמונתו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".