הניח את הפלאפון על המעקה בקומה העשירית, ואז לפתע...

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ד, ה'). ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יסתכל שום אחד באוהל חבירו ולא יזיקו בעין הרע, אמר, איך אפשר שיקבלו נזק מן עין הרע, כי הוא דבר שהם עצמם נזהרים מזה (כלי יקר).

מעשה בראובן שהניח את מכשיר הפלאפון שלו על גבי מעקה מרפסת דירתו שבקומה העשירית(!), וישב לשתות כוס קפה.

שמעון חבירו, עמד במרפסת שממול, ובעינו החדה הצליח להבחין בפלאפון שהונח על גבי המעקה, וסנטימטרים בודדים מפרידים בינו לבין נפילה...

שמעון ידע שראובן רגיל להעמיד את הנייד שלו במצב של "רטט" (כתחליף לצלצול), וחשב בליבו - איך הוא משאיר את הפלאפון ללא השגחה ויושב לו לשתות קפה, הרי בכל רגע יתכן ותתקבל שיחה, וכידוע המכשיר הרוטט נע וזע, ומי יודע מה עלול לקרות למכשיר... עלי ללמדו לקח!

החליט שמעון לעשות את אשר לא יֵעָשֶׂה; אחייג למכשיר הפלאפון של ראובן, כדי לגרום למכשיר 'לרעוד' לכמה רגעים, באופן שאנתק את החיוג לפני צניחת המכשיר, ובכך גם ראובן 'ירעד' ויתעורר, ולהבא ינהג ביתר זהירות ויניח את הנייד שלו במקום נורמאלי...

שמעון חייג אפוא את מספר הפלאפון של ראובן, והמכשיר החל לרטוט...

ראובן זינק לעבר המכשיר הרוטט, אך רגע לפני שהספיק לתופסו, המכשיר כבר נפל מהמרפסת הגבוהה וצנח למטה... התברר ששמעון לא הספיק לנתק את השיחה בזמן, ורק לאחר שהמכשיר היה באוויר השיחה נותקה...

בחסדי שמים, מעשהו הטיפשי של שמעון לא הסתיים באסון ובפגיעה בנפש, אך הפלאפון נחבט בעוצמה רבה בגג מכוניתו של לוי...

המכשיר נשבר לחתיכות, וגם לרכב נגרם נזק די רציני.

ליבו של שמעון נקפו על המעשה הנורא שעשה, ועכשיו הוא בא ושואל: "מהי מידת חיובי ביחס לנזקים שנגרמו לראובן וללוי?"

תשובה:

בשאלה זו דן הרב יהודה כהן ('שיעורי ליל שישי'), ולהלן תמצית תשובתו:

א) בגדר 'אדם המזיק' מצינו שהמזיק חייב לא רק על מה שהוא עושה בידיו או בגופו ממש, אלא גם על תוצאות מעשיו, כגון כוחו וחיציו, וכל שאינו בגדר כוחו וחציו, אף על פי שבא כהמשך ממעשיו, הרי זה בכלל 'גרמא', והדין הוא שגרמא בנזיקין פטור.

ובענייננו, הגם ששמעון המחייג לא בא במגע ישיר עם מכשיר הפלאפון, מכל מקום אינו נחשב לגרמא בנזיקין, כי חיוג אל מכשיר הרי הוא כחץ שנשלח על ידי המחייג, והוא חייב מדין אדם המזיק ב'כוחו'. ואף אם נאמר שאינו נחשב למזיק מ'כוחו', כי החיוג לא נשלח ישירות למכשיר חבירו אלא עובר דרך אנטנה ומשם למכשיר, מכל מקום אדם המזיק חייב גם ב'כוח כוחו'.

ומהרב יצחק זילברשטיין שמענו, שיותר נראה ששמעון נחשב לאדם המזיק בידיים, כי כך הוא דרך הפעלת מכשירים אלו, ונחשב כשולח תשדורת ישירה למכשיר, ובזה גרם לו בידיים ליפול.

ב) ואומנם ראובן נהג בחוסר אחריות בהניחו את הפלאפון על המעקה במצב של רטט, מבלי לקחת בחשבון שעלולים להתקשר אליו ואז המכשיר יפול, אך אין לטעון שמשום כך נחשב המכשיר כ'אבידה מדעת' (שלשיטת הטור בחו"מ סי' רס"א נחשבת כהפקר, והמזיק אותה פטור), וזאת משום שאין כלל אומדנא שראובן התכוון להפקיר את המכשיר, שכן הוא לא עשה בו מעשה כלשהו שמצביע על כוונה להפקיר או לאבד את המכשיר, אלא רק הניחו לתומו במקום מסוכן, וממילא פשוט שלא ניתן להחשיב את המכשיר כהפקר.

ג) ובאשר להיזק הרכב - הנה למדנו בגמרא (ב"ק דף ו'.), שהמניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו, ורוח מצויה הוליכתם והזיקו - חייב בתשלומי נזיקין, משום שדומה הדבר לחיובי ה'אש' שחייבה התורה את המבעיר לשלם, כאשר היא מתפשטת ומזיקה, (והרי זה כ'גירי דיליה' - כחיצים שלו). וממילא, אילו היה מתקשר אל ראובן אדם אחר (שאינו מודע למקום הימצאות הפלאפון) היה נראה לחייב את ראובן בנזקים להם גרם המכשיר, כי זו 'רוח מצויה' שיתקשרו אליו והמכשיר יפול.

ובמקרה שאלתנו, שהמחייג גרם באופן ישיר להפלת המכשיר מאיגרא לארעא, נראה שהוא חייב בנזקיו ולא ראובן, ודומה הדבר לאדם שמניח את אבנו או סכינו בראש הגג ויכולים ליפול ברוח מצויה, וקדם אדם אחר וזרקן בידיים, שוודאי הזורק חייב, הגם שהיו עשויים ליפול בלעדיו, שכן למעשה הזורק גרם לנזק בידיים. והדברים מבוארים בתוספות בבבא קמא (ו'. ד"ה לאתויי), שכתבו שאם אדם הדליק אש ולא שמרה, ובא אדם אחר ושרף בה טלית, או אם אדם חפר בור, ובא אדם אחר ודחף לתוכו שור, אין סברא לחייב את בעל האש או הבור, אלא האדם שגמר את ההיזק יהא חייב הכל.

לסיכום: שמעון חייב בנזקי הפלאפון והמכונית!

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.