להיות הורים מא’ עד ת’. והפעם באות ב’: בית הוא לא בית מלון

המקום הבסיסי שבו מתחנכים ילדינו הוא בבית. לא בגן הילדים, לא בבית הספר וכמובן, לא ברחוב.

בימים כתיקונם, ילדינו נמצאים בבית אך מעט זמן, אבל זהו מעט המכיל את המרובה.

לעומת זאת, החופשה הגדולה גורמת לילדים להיות בבית הרבה יותר מאשר בזמן הלימודים.

בזמן זה הורים רבים מרימים ידיים. הם מתלוננים ואומרים: "ילדים זו ברכה, אבל איננו רואים אותה. היא מוסתרת היטב תחת מעטה של ויכוחים, מריבות, התכתשויות ודרישות".

 מה לעשות כדי למצוא את הברכה? מה לעשות כדי להצדיק את המשפט: "ילדים זו ברכה"?

ובכן, כדי שילדים יעריכו את ההורים וידעו להיות אסירי תודה ומביאי ברכה לבית בו הם גרים, הכרחי לצייד את הילדים בידיעה ובהכרה בכך שבבית הזה הם מצד אחד נותנים, ומהצד השני נוטלים: "בית שאני גר בו, אני זכאי בו לדברים מסוימים, אבל גם מחויב בו לאחרים".

ילדים רבים מודדים אם הם רצויים ואהובים בביתם לפי גובה הנתינה להם. לפי גובה המתנות שהם מקבלים, לפי מה שהם מצליחים לשאוב מההורים, ולפי נקיפות המצפון שהם הצליחו לגרום להורים באמצעות דברים שהם אומרים.

עלינו ללמד את הילדים שמקומם בבית הוא מקום כזה שבו אין להם למדוד את הכמות החומרית שלה הם זוכים, כי אם את הכמות הערכית. ובתוך הכמות הערכית ישנו ערך הנתינה. אם לא ילמדו לתת לאחרים, הם לא ירגישו רצויים ומקובלים.

כל הנותן – מקבל בעצם נתינתו הרבה יותר מזה הנוטל.

איך אנחנו, ההורים, יכולים ללמד את הילדים שבבית יש זכויות ויש גם חובות? ש"מגיע לך לקבל רק יחד עם זה שאתה מבין שעליך גם לתת"?

איך נביא את הילדים להיות אסירי תודה ומשתפי פעולה, תחת רודפי קבלה?

איך נתחיל לחוש בכך שילדינו מביאים לבית ברכה?

10 כללי זה"ב לזהירות בדרך ההורות: איך  ללמד ילדים שבבית יש גם חובות?

1. אפשרו לילדיכם לתרום לבית ולעזור בו!

מגיל צעיר מאוד בדקו מה הילד שלכם מסוגל לעשות, ואפשרו לו לעשות זאת.

ילד בן שנתיים-שלש רוצה לעשות הרבה מאד, אם איננו מפריעים לו.

ילד שניעזר בשרותיו בגיל זה, ימשיך במרץ לעזור גם הלאה. הוא יפתח מיומנויות, ומיום ליום יעשה את הדברים טוב יותר.

בחנו את הילד הזה אצלכם, ותגלו שהילד הזה, שעזר כבר מגיל היוולדו, מבלי שהפרעתם לו, ממשיך ועוזר לכם גם כשגדל, ומביא ברכה לביתכם...

2. אל תעשו במקומו ובשבילו את מה שמסוגל לעשות בעצמו!

מגיל רך מאד אל נא תעשו במקום הילד ובשבילו את מה שהוא מסוגל לעשות לבדו ובעצמו. תנו לו להסתגל לתת, ולהתרגל לזכות באהדתכם, בתודתכם, ובתודת יתר בני המשפחה.

ילד שעושה ולומד שנהנים מעשייתו, ואפילו מודים לו על מה שעשה ותרם – מתמלא מרץ מחודש, ועשייה מושכת עשייה.

3. למדו ילד שהוא אחראי על הבית בדיוק כמוכם.

למדו אותו, שהוא צריך להסתכל לצדדים ולחפש מה צריך לעשות בבית.

אל תאמרו לילד: "למה אתה לא מסדר את החדר שלך?". אמרו: "בוא נסתכל מה צריך לעשות בבית שיהיה יותר מסודר".

אל תאמרו לילד: "תראה איך נראה המטבח? איך אתה לא זוכר שזו התורנות שלך?".

אלא אמרו לו: "בוא נעבור רגע על המטבח ונראה אם יש צורך לעשות עוד משהו".

אל תאמרו לילד: "הבית שלנו תמיד מלוכלך!".

אמרו: "משהו לא נראה לי בחדר הזה, מה זה נראה לך?".

- פקחו את עיניו לראות!!!

4. אל תרחמו על הילד שמא הוא עובד קשה, שמא הוא מסכן מדי.

אין מה לרחם על אדם שנותנים לו מתנה. שיתוף הילד בעבודות הבית הוא כמתנה לילד. אם העשייה תהיה בשמחה, הוא יגדל מאושר יותר, לכן תנו לו לעבוד ולעשות מבלי לחוש שאתם מרחמים עליו.

הורים רבים מטילים על הילד לעשות מלאכה מסוימת, אבל אז מתמלאים רחמים: "מה אני עושה לילד שלי? מסכן, איך אני מעביד אותו קשה כל כך?".

מובן שיש לבחון כל מקרה לגופו, ולשים לב שאיננו מגזימים בבקשותינו, אבל באופן רגיל, הורים אינם מגזימים בעול שהם מניחים על כתפי ילדיהם.

5. הסתכלות הילדים על דברים - שונה מזו של הוריהם.

אל תדונו את הילדים ואל תכעסו עליהם על שאינם רואים את הלכלוך שעל הרצפה, שאינם שמים לב לכלים שבכיור, שאינם רואים את הכביסה המלוכלכת המוטלת תחת רגליהם. במקום זה למדו אותם לראות ולהכיר בדברים. אל תשכחו שהם בכל זאת ילדים.

6. תנו לילדכם להתאמן ולהתנסות! 

כיום אתם יודעים להדיח כלים כפי שצריך, לסדר בית כשורה ולערוך קניות בטוב דעת.

האם נולדתם כאלו? לא! מה גרם לכם להצליח?

תנו לילדיכם להתאמן ולהתנסות. בלא שיתנסו - לא ידעו. ככל שתאפשרו להם יותר, כך ידעו טוב יותר. אין חכם כבעל הניסיון!

7. שווה לבקש מהילדים, גם אם אתם מהירים יותר!

מכירים את האמרה "לא שווה לי לבקש מהם, כי בזמן שאני מבקש מהם אני כבר עושה בעצמי?". זהו, אז שכן שווה לבקש מהם, כי אם לא תבקש מהם - תעשה בעצמך עד עולם. לעומת זאת, אם כן תבקש מהם – הם יהיו אלו שימשיכו לעשות עד עולם.

אם לא תבקשי מהילדים ותעשי הכול בעצמך, לעולם לא ידעו הילדים להעריך את מה שאת עושה! הם לא יוכלו להבין כמה עבודה יש בבית הזה ועד כמה את מתאמצת לעשותה. הם גם יביטו בך כאילו היית שפחה שלהם, שחייבת לעשות הכול.

8. הפכו את השיתוף המשפחתי לנורמה ולהרגל.

שימו לב, אף אחד מכם לא חייב לבית יותר מהאחר, כולכם חיים במקום הזה.

לכן, לא נכון לומר: "בעלי לקח אותי לערוך קניות", גם אם הוא נהג ברכב. לקניות יוצאים יחד, לא בעלך לוקח אותך ולא את לוקחת אותו, שניכם יוצאים יחד.

לא אתם לוקחים את ילדיכם, גם אם הם יצאו אתכם ברכב שלכם, כולכם יוצאים יחד.

לא תמיד תצאו יחד לקניות, אבל כל ילד וכל שותף בבית הזה חייב לדעת שהקניות, וכל מלאכה אחרת בבית, הן גם שלו. הוא לא פטור!

לא נאמר עוד: "עשה לי טובה, לך לחנות להביא לי שמן!". אלא: "להכנת ארוחת הצהריים יש ללכת למכולת להביא שמן" (אם לא יהיה שמן – לא תהיה ארוחה).

9. רוצים לחוש בברכה שבילדיכם? העלו את שמחתם על ראש שמחתכם.

אל תתנו לשמחות קטנות שלהם לברוח. שישו ושמחו אתם יחד נוכח ציון שהם שמחים בו, על כך שהצליחו להתיידד עם חבר שרצו בו, שהצליחו להתקבל לישיבה שחפצו בה, ועוד. שמחו עמם, וגם הם ישמחו בשמחת ביתם. הצטערו עם הילדים על מה שלא הצליחו. תנו להם להבין שאתם אתם בכול, וגם הם יהיו עמכם בכול!

10. עודדו את הילדים על כך שנותנים יד לביתם

הילדים שלכם מביאים ברכה לבית? הם משתפי פעולה? הם נותנים יד? הם מרגישים שהבית הזה הוא גם שלהם? אם כן, הגעתם למקום הנכון. שתפו אותם באושרכם. יש סיכוי שכך ימשיכו ויירתמו לעשייה גם בעתיד.

שורה אחרונה

ילדים זו ברכה. אבל ילדים שלא נותנים, אלא רק לוקחים, זהו נטל כבד מאוד.

בואו נלמד את ילדינו, שהבית שהם גרים בו, הוא ביתם כמו שהוא ביתנו.

הם חייבים לו בדיוק כפי שאנחנו.

נלמד את הילדים שאמא לא קוסמת ואבא לא כל יכול. הם אמנם בעלי הבית ומנהיגי המשפחה, אבל ככל בני האדם, גם כוחם מוגבל.

מתוך הספר "להיות הורים מא' עד ת'", מאת מנוחה פוקס, לחצו כאן.