ניפץ את חלון הרכב הלוהט כדי להציל את התינוק, ולבסוף התברר ש...

לפנינו דין תורה מרתק, שהתעורר בעקבות המעשה המסעיר הבא (והובאו הדברים בקובץ 'ווי העמודים'):

ביום שרבי אחד, ראובן הלך לתומו ברחוב. כשחלף בסמוך למכונית נוצצת מדגם מרצדס, שחנתה בצד המדרכה, העיף מבטו לעבר חלון הרכב, ולפתע הזדעזע לגלות שבתוך המכונית ישנו... תינוק חמוד!!

האיש נתקף בבהלה ונחרד לנפשו; מה אעשה עכשיו, הן לאחרונה אירעו מספר טרגדיות נוראות מחמת שכחת תינוקות ברכב... וכידוע, ברכב כבוי וסגור, שורר חום כבד מאוד בימות הקיץ, ובפרט בימי החמסין, ותינוקות שנשכחו ברכב הלוהט, תוך זמן קצר... ה' ירחם.

ראובן חשב לעצמו: אסור להתמהמה, כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו (סנהדרין ל"ז.); התינוק בוודאי נתון בסכנת חיים, עלי להזדרז בחילוצו והצלת חייו...

הוא הרהר בליבו: "לשם יחוד קודשא בריך הוא... הריני בא לקיים מצות הצלת נפש מישראל, בשם כל ישראל...". נטל בידו אבן גדולה, וזרקה בכח על החלון.

להפתעתו, חלון רכב-השרד לא התנפץ. כמובן שהאיש לא אמר נואש. הוא מצא אבן גדולה יותר, התרחק כמה צעדים אחורה כדי לתפוס תנופה, ורץ וחבט בעוצמה אדירה את האבן על גבי החלון...

החלון התנפץ לרסיסים!

המציל הנועז פתח את הדלת ונכנס למכונית הרותחת כשכולו נרגש ונסער, לרגל המצוה הגדולה שהזדמנה לידיו...

הוא פותח את חגורת הבטיחות, מרים את התינוק, ומשתומם לגלות שמדובר ב- - -בובה גדולה!!

הבובה (בדמות תינוק) ישבה במנוחה ושלווה על כסא התינוק ברכב, ועד לרגע שהרימה בידיו, הוא היה משוכנע שמדובר בתינוק כלוא...

נסער ונבוך, עומד האיש עם הבובה בידיו, לצד רסיסי החלון המנופץ, ופתאום מגיע אדם נוסף לזירה - שמעון, בעל הרכב...

"ידידי היקר - פנה שמעון אל ראובן - ניפצת לי חלון יקר מאוד, כעת תשלם את מחירו המלא!".

הנתבע התגונן כנגדו: "איך הינך מעז לתבוע אותי, הרי חשבתי להציל את חיי בנך, ואם באמת היה תינוק ברכב?! היאך הייתי צריך להעלות בדעתי שיושבת שם בובה ולא תינוק?!".

התובע המשיך וטען: "אילו היית מתבונן קצת יותר לעומק, ולא היית כל כך פזיז, בוודאי היית מבחין שזה לא תינוק אלא בובה, ולכן הינך נחשב לאדם המזיק ועליך לשלם לי!".

אגב, במעמד הדיון בבית הדין, נשאל שמעון על ידי הדיינים: "מה פשר הנחת הבובה הגדולה במושב המיועד לתינוק"?

האיש הסביר: "ישנם נתיבים מיוחדים שמיועדים אך ורק לתחבורה ציבורית, או לרכבים שנוסעים בהם ארבעה נוסעים. מידי יום אני נאלץ לנסוע בכאלו נתיבים, אלא שמספר הנוסעים ברכבי עומד על שלושה בלבד, ולכן צירפתי גם את ה"תינוק" הזה (הבובה), כדי שישמש כנוסע הרביעי שלנו...". (למותר לציין ששמעון נהג בזה שלא כדין!).

קפץ ראובן וטען: "הנה כי כן, אתה בעצמך הנחת את הבובה כדי שתראה כתינוק אמיתי!...".

השיבו התובע: "ממרחק זה אכן נראה כתינוק אמיתי, אבל על ידי התבוננות מקרוב, ניתן להבחין שמדובר בבובה, ולפני שאתה הולך להזיק לרכוש הזולת, עליך לוודא היטב שההיזק אכן מוצדק ונעשה כדין!".

עם מי הדין?
 

תשובה:

במסכת סנהדרין (ע"ד.) מבואר, שכאשר "רודף" רץ אחר "נרדף" על מנת להורגו, ואדם שראה זאת פתח בריצה אחר הרודף, בכדי להציל את הנרדף, והנה אותו מציל הזיק תוך כדי ריצתו ממון של אחרים - הדין בזה הוא שפטור המציל מתשלום הנזק, "ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כך (שיתחייב בנזקים שגרם תוך כדי ניסיון ההצלה), אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף".

כלומר, הַפְּטוֹר של מציל שהזיק לממון אחרים, אינו מעיקר הדין, שכן באופן רגיל אדם המזיק חייב לשלם גם על נזק שעשה בשוגג ואפילו באונס, אלא, שלעוסקים בהצלת נפשות תיקנו רבותינו תקנה מיוחדת, לפוטרם מהנזקים להם גרמו במהלך הצלתם, ותיקנו כן משום שאילו היינו מחייבים אותם בתשלומי הנזק, היה קיים חשש שֶּׁיִּמָּנְעוּ בני אדם מלהציל את הזולת, ויאמרו לעצמם מה לנו ולצרה הזו, מדוע שנרוץ להציל, ולבסוף עוד נצטרך לשלם עבור נזקי ההצלה.

לאור הדברים, גם בענייננו נאמר, שאם אכן למראית עין היה מקום לטעות ולסבור שמדובר בתינוק הכלוא ברכב, אזי אין לחייב את ראובן, כפי שלמדנו שכל המצילים פטורים, שאם לא נאמר כן, אנשים שיבחינו בתינוקות שנשכחו ברכב, יבואו להימנע משבירת חלונות ודלתות הרכב, או להתמהמה בהצלה, מחשש שמא יצטרכו לבסוף לשלם עבור נזקיהם... אומנם במידה והיה ניתן להבחין בקלות שמדובר בבובה, יש לחייב את ראובן.

לסיכום: יש לבחון ולאמוד עד כמה הבובה היתה דומה לתינוק אמיתי; במידה ואכן היה מקום לטעות ולסבור שמדובר בתינוק - יש לפטור את ראובן. אבל אם לאור המציאות היה ניתן להבחין בהסתכלות שטחית מבחוץ שמדובר בבובה - צריך ראובן לשלם על הנזק שעשה.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.